פרשת בהר מציפה אחת משאלות היסוד של האדם המאמין: היחס בין הסתמכות על סיעתא דשמיא לבין שקולים ריאליים מחושבים.
בראשיתה של פרשה אנו מתבשרים על הצווי להשבית את העבודה החקלאית במשך שנה, "ושבתה הארץ שבת ל-ה'". קיומה של מצווה זו דורשת מהחברה המבוססת על חקלאות, נכונות לקחת סיכונים רבים, שהרי לא בטוח שיהיו לה אמצעים לזון את עצמה בסופה של שנת השמיטה.
ואכן, התורה שמה בפי העם את השאלה המתבקשת: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית?", שהרי אם לא זרענו, לחם מנין?
האמת ניתנת להיאמר, שעצם העמדת השאלה, טעונה הסבר. קיומן של מצוות רבות עלול לגרום לאדם קשיים במציאת תעסוקה. רבים קיפחו (ומקפחים עד היום) את פרנסתם בשל רצונם להקפיד על שבת, או כשרות, וכדומה. מה איפוא החידוש במצווה זו? וכי יהודי אינו מצווה לעשות פעולות הכרוכות בקושי וסיכון? ומדוע ניסחה התורה את השאלה הזו דווקא כאן?
היטיב לנסח זאת ה'שפת אמת' (פרשת בהר, תרל"ז): "דמה קושיא היא זו מה נאכל? מאן דיהיב חיי יהיב מזונא". (מי שנותן חיים, היינו הקב"ה, הוא הנותן מזון). גם תשובת התורה לשאלה אינה שוללת את הנחת היסוד של השאלה, ולומר שהיא שגויה, אלא מנסה לרצות את השואלים בהבטחות: "וציוויתי את ברכתי בשנה השישית". כלומר, בסוף השנה השישית נוכל לראות כיצד מברך הקב"ה את התבואה וממילא יהיה לנו מספיק לשנים שיבואו. (וכך אכן פירש הספורנו את הפסוקים).
בהסתמך על הבנה זו של הפסוקים, היו מגדולי ישראל שטענו כי בימינו, כיוון שאין אנו מצווים על שמיטה מהתורה, ממילא אין הבטחה לשפע של יבול, וממילא אין צורך לקחת סיכונים גדולים בקיומה של המצווה.
אפשר לראות את שאלת העם כחולשה ולטעון כי היא נובעת מחסרון באמונה. ואכן השפת אמת טען, כי לולא שאלו, היו ניזונים בדרך נס, ועכשיו יזונו רק בדרך של ברכה בלבד. אבל אפשר גם להבין, כי התורה מלמדת אותנו את ההיפך הגמור. תורתנו תורת חיים היא, והיא אינה מצווה אותנו לסמוך על ניסים.
אמנם נכון הדבר שקושי בקיום מצווה אינו אמור להרתיענו, ובוודאי שאנו מחוייבים לקיים את המצוות כל עוד אין בכך סכנת נפשות. ומכל מקום, יש בה במצוות השמיטה משהו מיוחד. בניגוד לכל מצוותיה של תורה, מצוות השמיטה היא חריג בכך שהיא תובעת מהאדם להפסיק לחיות ולהתפרנס מהאדמה במשך שנה שלימה. דבר שהוא בלתי אפשרי בעליל אלא בעזרת סיעתא דשמיא. מכאן הצורך לשאול 'מה נאכל?', שהרי אי אפשר לחיות מהאוויר, ולכן כאן יש צורך להבטיח לנו ברכה מיוחדת.
התורה לא ציוותה אותנו מעולם לסמוך על ניסים. היא הבטיחה לנו כי כאשר נעשה את המוטל עלינו מלמטה, אזי נקבל את הדרוש להשלמתה של המשימה.
חודש אייר מפגיש אותנו עם שני ימי הודאה שנוסדו בדורות האחרונים, הלוא הם יום העצמאות ויום ירושלים. ימים המסמלים עבורנו את חזרתנו לעולם של העמים והמדינות, עולם ממנו נתרחקנו לפני אלפיים שנה. בעולם מורכב זה מתעצם הצורך לנסח מחדש את היחס בין הצורך שלנו לעשות הנכון והראוי, מול לקיחתם של סיכונים, שהם בבחינת הסתמכות על הנס.
הרב דוד סתיו
רב היישוב שוהם ויו"ר ארגון רבני 'צוהר', מראשי ישיבת פ"ת