בעוד ששיירת הל"ה הונצחה ונכנסה לזיכרון הלאומי, נדחק סיפורה הטרגי של שיירת הדסה, שבה נפלו 78 אנשי רפואה ולוחמים בדרך להר הצופים, החודש לפני 75 שנה. כך עולה ממחקר שערך צבי ברנט, מורה להיסטוריה, במסגרת התוכנית לתואר שני בזיכרון, במכללת אפרתה.
במחקר נמצא כי על שיירת הל"ה נכתבו ספרים היסטוריים, מחקרים ומאמרים רבים. ההנצחה של שיירה זו נמשכת כל העת בפעילויות חינוכיות. לעומת זאת, מעט מאוד נכתב על שיירת הדסה שהנצחתה בטקס שנתי החלה רק לפני כ-25 שנה בעקבות יוזמת בית החולים הדסה. הדחקת סיפורה של שיירת הדסה גורמת עוול לזיכרון הנופלים ולמשפחותיהם.
האנדרטה לחללי שיירת הל"ה בקיבוץ נתיב הל"ה. צילום: חגי הוברמן
לדברי ברנט, משפחות הל"ה עסקו בכל מאודם בנושא ההנצחה והמדינה תמכה בכך ברצונה לייצר מיתוסים לאומיים. זאת לעומת משפחות הע"ח, שהיו פאסיביות יותר וההנהגה לא קידמה מרצונה את ההנצחה, שכן מדובר היה בסיפור טרגי שלא תרם לחיזוק מיתוס האומה המתחדשת והעם שמגן על עצמו, ולכן הוא נשאר בצד הדרך במירוץ להקמת המדינה. אך גם כיום, כ-25 שנה לאחר תחילת עריכת הטקס השנתי הממלכתי לזכר הע"ח, עדיין מעטים משתתפים בו ביחס לבאים לטקס לזכר הל"ה.
ברנט מצביע גם על חלקו של בית הספר שדה כפר עציון בהעצמת ההנצחה בעשרות השנים האחרונות, בכתיבה, בהפקת טקסים ועוד. "הנצחה מצריכה סוכני הנצחה וזיכרון שיעסקו בנושא וישקיעו בו", הוא אומר. "הל"ה זכו לסוכנים רבים וחזקים ולתמיכת המערכות השלטוניות, ואילו לע"ח לא היו את הסוכנים הללו, ולכן הפערים העצומים בהנצחה עד היום".