עופר לוין: "מופעי חג הפסח באמנות הישראלית – רחישת כבוד לסמלי החג ולמשמעות ההיסטורית, הלאומית והחקלאית שלו" 

בשיתוף עופר לוין GTI

אך כיצד מכפר שולחנו של אדם? בהסתמך על הכתוב במסכת ברכות (דף נ"ה, ע"א), דרשו הדורשים: "שולחנו של אדם אשר ממנו הוא מאכיל לעניים והוא מכפר כמו המזבח." ("כלי יקר", שמות, פרק כ"ה) ויש שהפליגו אל "אכילה שבקדושה" – "…ומברר ניצוצות הקדושה שבתוך המאכל…" ("פנים יפות", במדבר, פרק י"א), דהיינו – מיזוג "המאכל הרוחני המעורב עם הפסולת" (שם). וספר "זוהר חדש" הסביר: מידת הטוב הגוברת על מידת הרע (כרך ב', מגילת רות). רוצה לומר, שולחן הסעודה בבחינת מזבח מכפר פירושו השולחן כסעודה של מידות מוסריות: "…אמר רב המנונא סבא שתי מידות עומדות על שולחנו של אדם אחת מדת טוב ואחת מדת רע…" (שם).

שתי פרספקטיבות יהודיות, אם כן, משלימות את נושא "הסעודה": האחת, סעודת ליל הסדר, על כל הכרוך בה בהקשרים היסטוריים ומטפוריים של יציאה אישית ולאומית מעבדות לחירות; והשנייה, הסעודה הרוחנית בהקשרי נדיבות וביקוש אחר הרוחני והקדוש שבתוך החומר והחולין. ציורים בולטים שעסקו במובהק בסדר פסח היו לדוגמה "ליל סדר ראשון בירושלים" (1950) של הצייר ראובן רובין, או "שולחן ערוך" (1971) של יוסל ברגנר.

אמנות יוסף גייגר

אחד הביטויים המוקדמים באמנות הישראלית לחג הפסח נמצא דווקא בעבודותיו של יוסף צבי גייגר (1870 – 1944). עליו ועל האמנות שיצר מרחיב גדעון עפרת, חוקר נודע של תולדות האמנות הישראלית: "שמו של יוסף צבי גייגר נודע בין אומני ארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 בזכות ציור זכוכית נפלא בנושא מגילת אסתר, המיוחס לו ואשר נמצא באוסף מוזיאון ישראל. בדומה לאותם אומנים שומרי מסורת צנועים מצפת ומירושלים, הנבדלים מעולם האמנות ומייצרים לקהילתם חפצי קודש, קישוטים לחגים וכיו"ב, גם גייגר מעולם לא חתם על עבודותיו, והן נדירות ביותר.

יוסף גייגר, מתווה לכיסוי מצות לפסח, 1909, אוסף לוין

הרישום "מתווה לכיסוי מצות לפסח", השייך כיום לאוסף לוין, הגיע בשנת 2007 לבית מכירות ירושלמי היישר מעיזבונו הצפתי של האומן, ובאורח חריג אנו מדווחים ברישום על המקום (צפת) ועל הזמן (תרס"ט). יוסף גייגר, דור רביעי בצפת, חי בעיר כל חייו; הוא נולד בה בשנת 1870 ובה נפטר ב-1944. כמעט כל ימיו לא יצא מפתח ביתו ונודע בעירו כצייר, כלומר מעטר ספרים, כתובות ועוד. קישוטיו וציוריו של גייגר התאפיינו בנוסחה נאיבית, שאינה מכירה בפרספקטיבה ובתלת-ממד, ותפישתו את מקום המקדש, למשל, צייתה לדימוי הקבוע של מראה הכותל המערבי, על הברושים (ה"ארזים") המגיחים מעליו, בנוסח אייקון "מקום המקדש" שעוצב ב-1837 בידי ר' יהוסף שוורץ בספרו, מראי ירושלים. דימוי פופולרי זה, ששורשיו עוד במפות לעולי רגל יהודיים מן המאה ה-18 (שמואל בן-ישי, 1722), ואשר שב והופיע באינספור הדפסים, רקמות וחפצים בארץ-ישראל של 1900 בקירוב, מככב במרכז "מתווה לכיסוי מצות לפסח" כשהוא מוקף קישוט פרחוני ומסביבו ברכת אכילת המצה, הקדשה ("מנחה שלוחה...") ורישום שני כבשים – קורבן פסח.

חיתוכי עץ להגדה של פסח

אמן נוסף שעסק במוטיבים הקשורים לחג הפסח היה יהודה ולרשטיינר (1915 – 2004), אמן יליד גרמניה שהפך ברבות הימים למקימי כפר האמנים עין הוד. גם עליו ועל סגנונו האמנותי מרחיב עפרת: "יהודה ולרשטיינר הגיע לארץ עם משפחתו ב-1935. המשפחה בנתה את ביתה בשכונת זיכרון מאיר שבבני ברק, שם גם פתחה מפעל לייצור חפצי יודאיקה בסגנון בצלאל ("הקישוט בצלאל"), רבים מהם מנחושת עם פטינה ירוקה. לבד מעבודתו במפעל המשפחתי, צייר ולרשטיינר הצעיר בסטודיו שכן, אך סמוך להגעה ארצה נסע לירושלים ללמוד את אמנות חיתוך העץ אצל יעקב שטיינהרט. לאחר תקופה, שבה היה נתון תחת השפעת מורו, פיתח ולרשטיינר סגנון ציור קולוריסטי, שנע בין אימפרסיוניזם לאקספרסיוניזם, צייר נופים כפריים ועירוניים לצד נושאים יהודיים.

שמונה חיתוכי העץ ל'הגדה של פסח' שייכים לפרק המוקדם בהתפתחות הצייר, והם מסגירים את השפעתו העזה של שטיינהרט: אווירה אפוקליפטית, ליליות, דרמטיות רבה ואקספרסיוניזם פרימיטיביסטי. האופוקליפטיות אחראית למרכזיותם של ציורי 'עשר המכות' ו/או אסונות 'חד-גדיא'. גם תמונת משה המצווה על ים סוף מעוצבת בטרגיות לילית, ותמונת יציאת מצרים נראית כתמונת יציאה לגלות."

"הסדרה 'ההגדה של פסח', המורכבת משמונה חיתוכי לינוליאום," ממשיך עפרת, "היא מסמך נדיר בתולדות חיתוך העץ בישראל בכלל ובתולדות יצירתו של ולרשטיינר בפרט. ולרשטיינר התמחה בחיתוכי עץ, צבעוניים ובלתי צבעוניים. בחיתוכי העץ להגדה של פסח עדיין לא ניכרת ההשפעה היפנית עליו והתנועה דרמטית יותר מאשר לירית, והיא מוצאת את ביטויה, לצד ה"פעולה" המיוצגת, בכיוונים המנוגדים ובאלכסונים של חריטות הקווים ברקע."

"מופעי חג הפסח באמנות הישראלית," מסכם עופר לוין, אספן ובעליו של אוסף מקיף של אמנות ישראלית "מצויים לכל אורכה, מראשיתה ועד ימינו, והם מהווים את הקשר העמוק שחשים אמני ישראל למסורת, להווייה היהודית ולסיפורים המכוננים של העם שליוו אותו במסע ארוך שנים בגלות. לאורך הדורות תפסה הפרשנות שניתנה באמצעות ביטויים אמנותיים אלו נתיבים שונים, לעיתים מושפעים במידה כזאת או אחרת מאופנות אמנותיות בנות-זמננו, אך במהות גרעינם נותר זהה – רחישת כבוד לסמלי החג ולמשמעות ההיסטורית, הלאומית והחקלאית שלו".