יוני אביב
נדמה שהדיון על יוקר המחיה בישראל, מלווה אותנו כבר שנים ארוכות. ברוב המקרים הנושאים שמככבים בדיון הזה נוגעים למחירי הדיור שנמצאים בעלייה מתמדת בערך מאז המצאת האינטרקום, ומפעם לפעם מתווסף כוכב חדש לויכוחים בדמותו של גביע מילקי, או שקית פסטה. אלא שבסופו של דבר, אחת ההוצאות הכבדות ביותר של משק בישראל קשורות בכלל למה שקורה כשאנחנו יוצאים מהבית. כלומר, יוצאים מהבית ונכנסים למכונית. זה השלב שבו צריך לשקלל פנימה אל טבלת ההוצאות שלנו גם את תחזוקת הרכב השוטפת, וכמובן את עלות הדלק.
אז נכון, בשנתיים-שלוש האחרונות יותר ויותר ישראלים הצטרפו למהפכה החשמלית שסוחפת את עולם הרכב, אבל על רקע מחירי הדלק המשתוללים של החודשים האחרונים, נדמה שבכל בית כבר צצה ועולה אותה השאלה: "כמה יעלה לי להטעין רכב חשמלי, והאם מדובר בסכום שבשבילו שווה לי לנטוש את המכונית הנוכחית שלי, שעדיין מונעת בבנזין". אז זהו, בדיוק כדי לענות על השאלות האלה התכנסנו הפעם.
אז כמה יעלה לי להטעין רכב חשמלי?
בתור התחלה, נבהיר שמחיר טעינת רכב חשמלי הוא ברוב המקרים פשוט פועל יוצא של מחיר החשמל הביתי בישראל. היות ומרבית הטעינה בישראל מתבצעת בעמדות טעינה פרטיות המוצבות בחניה הפרטית של בעלי הרכבים, הרי שעלות הטעינה פשוט מתווספת לחשבון החשמל המשפחתי. בישראל, יחידות האנרגיה החשמליות נקראות קוט"ש, ומחירן הנוכחי הוא כחצי שקל לכל יחידה שכזאת. המשמעות היא שנסיעה של קילומטר אחד ברכב חשמלי מתומחרת סביב 10 אג', בעוד שקילומטר של נסיעה ברכב המונע בנזין מתומחרת סביב 50 אג' לקילומטר. כמובן שהסכומים המדויקים משתנים לפי סוג הרכב החשמלי או הרגיל, גודל מיכל הדלק, גודלן של סוללות הרכב החשמלי וכו', אבל בגדול ניתן לומר שתדלוק עדיין יקר מטעינה חשמלית בשיעור של פי ארבעה או פי חמישה.
הנתונים האלה מעט משתנים כאשר מדובר בטעינה שלא באמצעות עמדות טעינה פרטיות. כלומר, עמדות טעינה ציבוריות, מהסוג שאפשר למצוא בבנייני משרדים, מרכזי קניות, תחנות דלק בכבישים בין עירוניים וכד'. מטבע הדברים, עמדות הטעינה האלה שייכות לחברות פרטיות שמעוניינות לייצר רווח מהטעינה שהן מספקות, ומתמחרות את יחידות הקוט"ש שלהן בסכומים של 75 אג' ליחידה, ואף למעלה מכך. בנוסף, עמדות הטעינה הציבוריות מאפשרות בדר"כ גם טעינה מהירה (מה שנקרא DC), ומתמחרות אותה בהתאם. במקרים מסוימים התמחור יגיע עד 2 שקלים לקוט"ש בטעינה מהירה, כשהיתרון כאן כמובן הוא שאפשר להטעין לפעמים עד 80% מסוללות הרכב שלנו תוך 20 דקות, ולהמשיך בנסיעה שלנו לכמה מאות קילומטרים נוספים. כך או כך, עמדות הטעינה הציבוריות – ובוודאי אלו של הטעינה המהירה – אמורות לשרת את ציבורי בעלי הרכבים החשמליים רק בסיטואציות נדירות יותר. כאשר הם כבר מחוץ לבית ומתוכננת להם היום נסיעה ארוכה במיוחד. הרי במציאות שבה רוב הרכבים החשמליים כבר מציגים נתונים מרשימים של 300-400 קילומטרים בין טעינה לטעינה, אפשר להניח שטעינת הלילה הרגילה בחניה הפרטית תספיק לנו.
אם קיבלתם בינתיים את הרושם ששימוש ברכבים חשמליים אמור להוזיל לכם משמעותית את הוצאות הרכב השוטפות, אתם כמובן צודקים. למעשה, מעבר לחיסכון הברור בשימוש בחשמל אל מול השימוש בדלק, יש גם את סוגיית התיקונים והטיפולים. בעקרון, רכבים חשמליים זקוקים לשגרת טיפולים ותיקונים נוחה וזולה בהרבה בהשוואה לרכבים עם מנוע בעירה פנימית. ככה זה כשיש הרבה פחות מכלולים וחלקים מכאניים – כמו גם צינורות ומשאבות דלק – שיכולים להתקלקל. בנוסף, כדי לעודד יותר ויותר נהגים לעבור מדלק לחשמל, נוהגת המדינה לתת הטבות מס בעת רכישת הרכב.
מה שכן, לאחרונה שמו לב מקבלי ההחלטות לעוצמתה של המהפכה החשמלית ששוטפת את כבישי ישראל, וכבר ידוע על הטלת מס נסועה מיוחד לרכבים חשמליים שאמור להיכנס לתוקף בשנת 2023 או 2024. אם יעבור, החוק החדש יוסיף כנראה עלות של 15-20 אג' לקילומטר בנסיעה של רכב חשמלי, מה שיכול להסתכם במשהו כמו 3,000 עד 4,000 לרכב חשמלי שגומא בשנה מרחק של 20,000 קילומטרים.
בכל מקרה, גם אם החוק ייכנס לתוקפו במלואו לפי הנתונים האלה, ברור שעדיין הנעה חשמלית תהיה זולה משמעותית בהשוואה להנעה בדלק. סעו בזהירות.