היום לפני 44 שנים, בכ"ג באייר תשל"ז (10 במאי 1977), מסוק יסעור של חיל האוויר הישראלי שהשתתף בתרגיל עוצבתי רחב היקף, התנגש בעוצמה בצלע גבעה סמוך ליישוב ייט"ב (כשישה ק"מ צפונית ליריחו) והתלקח - כ-3 דקות בלבד לאחר שהמריא.
כל 54 הלוחמים שהיו עליו נספו במקום.
באסון המחריד שאירע בשעות הערב המוקדמות (20:30) ומוגדר כאסון הגדול ביותר של מסוק אחד בתולדות חיל האוויר, מצאו את מותם 44 לוחמים וקצינים מחטיבת הצנחנים פלוגת ו-10 אנשי צוות אוויר, צוותי המסוקים ואנשי צוות אוויר נוספים שהיו על הטיסה כחלק מקורס האימון המבצעי של טייסי מסוקי הסער.
אלא שבניגוד לאסון המסוקים שיתרחש 20 שנים מאוחר יותר, יגבה את חייהם של 73 לוחמים ויקבל אופי של אסון לאומי, באותו ערב ארור איש לא חשב לעצור את התרגיל בגלל 54 הרוגים.
"הידיעה על אסון הנ"ד תפסה את מפקד החטיבה, עמוס ירון, במעלה תל קומראן, עם קציני סיירת הצנחנים", כתב לימים עמוס הראל בעיתון 'הארץ'. "ההתלבטות היחידה של המח"ט", סיפר השבוע אלוף-משנה (מיל') אריה נייגר, אז סגן מפקד הסיירת, "היתה בשאלה על איזו פלוגה להטיל את כיבוש הגבעה הבאה, במקום הפלוגה שנמחקה באסון. המחשבה לעצור את התרגיל החטיבתי בגלל התאונה אפילו לא עברה לנו בראש". ירון, טוען נייגר, לא הפגין קהות חושים. "כולנו הרגשנו איום ונורא. ידעתי בדיוק אילו קצינים, חברים שלי, היו על המסוק שהתרסק. זה חורך לך את הבטן מבפנים, אבל היה ברור למח"ט, לכולנו, שחלק מהעניין הוא להמשיך הלאה ולסיים את התרגיל, כי כך נוהגים גם במלחמות, כשיש הרוגים".
בשבועות שלאחר מכן, מונתה ועדת חקירה צבאית בראשותו של אלוף אברהם אורלי לבחינת האירוע. הוועדה הצביעה על שורה ארוכה של כשלים פיקודיים, תקלות טכניות שקדמו לטיסה, חריגה מסמכות מנהלים מפורשים של הצבא ונוהלי חיל האוויר, בין היתר ההחלטה האומללה להמריא עם 21 לוחמים מעבר להוראות היצרן.
ולמרות כל זאת, הוועדה קבעה כי האסון נגרם עקב "טעות אנוש" של הטייס - סרן משה ויטנר ז"ל שהיה אמור להשתחרר מצה"ל למחרת היום - ש"טס בגובה נמוך מכפי שנקבע בהוראות מפקדת חיל האוויר ובפקודת המבצע של התרגיל" וכי היה זה מפקד הטייסת שהורה לטייסים לטוס בגובה נמוך. "תדריך זה נטע בקברניטים מוטיבציה להנמיך טוס והשאיר להם את מלוא שיקול הדעת לגבי גובה טיסתם", נכתב בדו"ח הוועדה.
ביולי 1977 הוחלט להעמיד לדין את מפקד הטייסת. בית הדין הצבאי הרשיע אותו בעבירות של טיסה אסורה והתרשלות, אך הסתפק בעונש של נזיפה בלבד.
לאורך שנים ארוכות הוטל איפול על פרטי החקירה והדו"ח ובני המשפחה האבלים חזרו והאשימו את הממשלה והממסד בטיוח החקירה ובניסיונות לצמצם את ההד הציבורי סביב האסון.
בכתבה שפורסמה ב'וואלה' בשנת 2013, הועלתה השערה כי חוסר העניין הציבורי באסון נבע מהעובדה שפלוגת הצנחנים של מאי 76' גדוד 890 שנמחקה כליל בתאונה האווירית הייתה חריגה בנוף הכומתות האדומות והורכבה מלוחמים שהתגייסו עם תיקים פליליים במשטרה והמשיכו לעיתים להסתבך גם במהלך השירות עצמו.
"כדי להבין באלו אנשים מדובר מספיק סיפור אחד", סיפר אז דורון כוכבי, אחיו של מפקד הפלוגה רב-סרן דוד כוכבי שנהרג באסון. "באחד הימים הפלוגה הייתה צריכה להתייצב בחרמון. אחד החיילים מרחובות, גנב אוטובוס אסף את החבר'ה וכולם הגיעו יחד. זה היה נראה להם הגיוני כי הוא החזיר אותו בסוף".
בעקבות פניית 'וואלה', דו"ח ועדת החקירה נמסר למשפחות רק לאחר 25 שנה ופורסם לציבור (בגרסה מצונזרת) בשנת 2014.
נ"ד החללים הונצחו ברחבי הארץ במספר מקומות. ברמת גן ובבת ים הוקמו לזכרם גנים ציבוריים ובעיר רחובות הוקם "בית החמישה", מרכז קהילתי לזכרם של חמשת בני העיר שנפלו באסון. בשנת 2016 הוקם גשר מעל מפגש רכבת בין העיר רחובות לעיר יבנה בשם "גשר הרעות - לזכרם של הנ"ד".
יהי זכר הנופלים ברוך לעד.