בימי ספירת העומר נוהגים מנהגי אבלות, על פטירתם של תלמידי רבי עקיבא בתקופה זו. והאגדה המספרת על כך, מופיעה במקורות מספר פעמים, ובגרסאות שונות. בתלמוד מובא "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם רבי מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת". התלמוד מביא את הסיפור בלא ציון שמו של האומר. ולדעת חכמינו הסיבה לטרגדיה, היתה "שלא נהגו כבוד זה לזה".
רבי עקיבא, ענק הרוח, היה אישיות מוסרית ממדרגה ראשונה, בהשקפת עולמו, בדבריו ובהליכותיו. הוא הדגיש את ערך חיי האדם והזהיר על כבוד הבריות. ודומה, כי את הביטוי החשוב ביותר, במערכת היחסים, שבין אדם לחברו, אנו מוצאים בדבריו על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", שעליו הוא אמר "זה כלל גדול בתורה". סביר להניח שאת העיקרון הזה הוא חזר ושנה לתלמידיו בכל הזדמנות והדבר הפך לפואמה הפדגוגית שלו. ואם כך, מתעוררת השאלה כיצד יתכן שתלמידיו נכשלו דווקא, במוטו החינוכי של רבם "על שלא נהגו כבוד זה לזה".
שמירת כבוד האדם היא חשובה מאוד. והדברים אמורים במיוחד, בעת מחלוקת שכן, אז קיימת נטיה טבעית לזלזל בחבר ובדעותיו. הנצי"ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין) בפרושו "העמק דבר" מביא בהקדמה לספר בראשית, כי הוא נקרא ספר הישר. היות ואבות האומה אברהם יצחק ויעקב נקראו ישרים. ולא צדיקים או חסידים. בעקבות כך מסביר הנצי"ב בדרכו המיוחדת את הפסוק "הצור תמים פעלו צדיק וישר הוא" לדבריו, הפסוק מתייחס לחרבן בית שני, שבא להצדיק את דין הקב"ה בחרבן הבית, היות שהיה דור עיקש ופתלתל. בית ראשון נחרב בשל שלש עברות, עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, אבל בית שני שהיו בו צדיקים נחרב מפני שנאת חינם. ומה היתה שנאת החינם בתקופה זו? כל קבוצה חשבה, כי אדם אשר דעתו שונה מהם , או מתנהג בצורה אחרת ביראת ה' הוא צדוקי ואפיקורס ועל ידי זה באו לדבריו לידי שפיכות דמים
לפי המסורת, חי רבי עקיבא מאה ועשרים שנה. אולם, רק בשנת השמונים לחייו החל ללמד תורה. הדבר היה בזמן שהרומאים שלטו בארץ לאחר החורבן והכבידו את ידם על עם ישראל. העם היהודי היה בתקופה זו מוכה, מובס ומדוכא. והיו בו חילוקי דעות קשים כיצד להגיב לשלטון הרומי, למרוד בו או לקבל את הדין. והשלטון הזר המחשה לכך נמצא בסיפור במדרש רבה, כשהרומאים הבטיחו לבנות את בית המקדש וחזרו בהם, התאסף העם בבקעת רימון וחלק אמרו "נמרוד במלכות" עד שבא רבי יהושע בן חנניה והרגיעם (בראשית רבה ס"ד ט') גם בזמן מרד בר כוכבא היו חילוקי דעות אם להצטרף ללגיונותיו או לא, האם בר כוכבא הוא המשיח או לא. חילוקי דעות אלו היו קשים מאוד והדי המחלוקת הגיעו גם אל בית המדרש של רבי עקיבא וזה יצר שתי מחנות בין תלמידיו. כל מחנה צידד בדעתו ,היה קנאי לדרכו, בלתי מתפשר ולא ויתר על עמדותיו, למרות שכולם ישבו סביב השולחן בבית מדרשו של רבי עקיבא ולמדו תורה יחדיו חוסר הרצון להאזין ולהקשיב האחד לשני, אי נתינת הכבוד לאחר ולדעותיו, והחמור מכך הקנאות לדרך, גרמו לזלזול האחד בשני והעונש היה כבד.
האהבה והאחוה והכבוד האחד לשני מביאים שלום לעולם והזלזול באחר ובדעותיו מביא הרס והדבר נגרם כתוצאה מכך "שלא נהגו כבוד זה לזה".
-הרב יחיאל וסרמן-
חבר ההנהלה הציונית וראש המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות