על הפתח בישיבת חכמי לובלין מתנוסס הפסוק: "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם". שאלו את ראש הישיבה, הרב מאיר שפירא זצ"ל, מדוע פסוק זה נבחר להופיע מעל בית המדרש. השיב הרב: "נאמר 'לכו בנים' ולא 'בואו'. מובן כי בין כתלי ביהמ"ד כולכם בנים השומעים לדבר ה', אלא שאנו מתפללים כי גם בשעה שתלכו מביהמ"ד, ההשפעה של לימוד התורה תהיה מופנמת וניכרת בכל דרכיכם. גם כשתלכו תהיו בנים שומעים, לומדים ומקיימים מתוך יראת ה'".
במהלך שנה"ל אנו מחנכים ומשקיעים בתלמידינו. החינוך והאמון מסייעים לתלמיד להביא כוחותיו לידי ביטוי. החופש יכול לשמש כמבחן. האומנם ההשקעה עמדה במבחן? האם העובדה, שתלמיד הגיע בזמן לתפילה בבית הספר, יכולה להעיד שגם בחופשה נפגוש אותו שלוש פעמים ביום במניין?
זמן החופשה משול ל'נייר לקמוס' של העשייה החינוכית בה עסקנו בזמן הלימודים. העשיה מגיעה לידי מבחן דווקא כשהתלמיד הוא בבחינת 'הולך' מבית המדרש.
אולם, ניתן לבחון את החופשה גם במבט אחר: הצבת אתגר גבוה יותר, בבחינת "כל זמן מאיר בתכונתו", והיא מזמנת ערכים מיוחדים. השאלה בתום שנה"ל איננה באשר ליכולת הנער להתמודד עם עולם הפיתויים הסתמי, אלא יותר מכך. זמן החופשה נותן הזדמנות לפיתוח אישיות עצמאית ולחיזוק הבחירה האישית של התלמיד.
למסגרת יש ערך גדול. אדם נפגש במסגרות שונות: בלוח זמנים שהוא מחויב לו, בתנאי חיים שהוא מורגל בהם, במחויבות חברתית ועוד. גם במישור הרוחני האדם מוקף בתרי"ג מצוות, וגם הן מסדרות את מסגרת החיים – מצוות עשה ומצוות לא תעשה. דומה, כי בהיבט מסוים, שנת הלימודים שייכת לתפיסה זו, שהרי היא תקופה ממוסגרת והכרחית לבניינו האישי של התלמיד.
בחופש הגדול הכול שונה. המסגרת נקבעת על ידי התלמיד עצמו, שהרי הוא קובע את סדר יומו. כתוצאה מכך הקשר עם המצוות הוא רצוני, פנימי, ונעשה על פי תחושתו של התלמיד ומתוך כך ההזדהות הפנימית גדולה יותר, והאפשרות להגיע גבוה או עמוק יותר קיימת.
מתברר שאנו זקוקים להנעה הדו כיוונית הזו. אי אפשר בלי עבודת ה' מיראה בכל השנה, ואסור שתחסר התחושה הנובעת מלבנו לעבוד את ה' מאהבה, כפי שמתאפשר לנו בחופשה.
שתי התפיסות החינוכיות שנזכרו חשובות מאוד.
על פי התפיסה הראשונה, אנו מתבוננים אם הצליחה השתדלותנו החינוכית. חשוב לעמוד בקשר עם תלמידינו בחופשה, דווקא משום שהם עלולים ליפול, או משום שאז הם מתקשים בקיום מצוות. המפגש הכיתתי בקיץ, הטלפון השבועי להורים ולתלמיד עצמו, המייל המקשר למאמר מתאים, כל אלה יסייעו לתלמיד לזכור את בית המדרש שממנו הוא בא, ודמות דיוקנו של הרב או המורה תעלה שוב לפניו.
אולם על פי התפיסה השנייה, זמן החופשה הוא הזמן המיוחד לגילוי עוצמת התלמיד וקיום התורה מתוך בחירה. הקשר עם התלמיד, ולוח הקיץ הבית-ספרי, כקומה נוספת לזו המוצעת מהמינהל, יסייעו לתלמיד לבחור נכון יותר את בחירותיו.
ועוד עניין...
וכי עולה על דעתו של מישהו שילדו יצא 'לעשות' את 'שביל ישראל' לדוגמה, במשך חודשיים וחצי, שבכל אותה תקופה לא יפגוש אותו? האם לא יסמס "איך הולך? מה נשמע?".
"כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". תלמידינו הם בנינו. מוסד חינוכי הוא לא רק בית חינוך. הוא משפחה. וכמו במשפחה, יש דאגה הדדית ורצון עז לקֶשר עם כל בני המשפחה - קשר בלימודים, בחופשה, וגם קשר של שנים רבות לאחר שסיים את לימודיו. "כי משפחה לא עוזבים".
הדברים מתארים את מצב מוסדותינו הזוכים לחנך ולהתחנך עם תלמידינו, המסייעים זה לזה בצמיחה ובגילוי הכוחות של כולנו.
אין ספק שיש מקום ל'חיזוק המצברים' . אך אי אפשר להתנתק מהתלמידים. השנה חברנו ל'מפעלות הציונות הדתית' - ארגון גג המאגד ארגונים ומוסדות רבים ויצרנו את התוכנית 'חמ"ד של חופש' הנוגעת בשלושה מעגלים:
- המעגל החיצוני: במעטפת הארצית של מינהל החמ"ד ומינהל חברה ונוער הוכנה סדרה של פעילויות ארציות ומחוזיות וכן תכנית התנדבות ארצית המופעלת ע"י ארגונים החברים במפעלות הציונות הדתית. באתר המינהל יש פעילות אינטראקטיבית לאורך החופשה בנושאים תורניים ובפעילויות העשרה, וכן ברכישת פנקס יומי ללימוד תורה, ועוד.
- המעגלים הפנימיים: האחד, תוכנית בית-ספרית לקיץ, לתלמידים ולהוריהם; והשני, פנימי יותר, אישי יותר ומשמעותי יותר: קשר אישי של כל המורים עם כל התלמידים. מטרתנו שלא יימצא תלמיד, שאנשי החינוך בבית ספרו לא יצרו עמו קשר לפחות אחת לשבועיים בקיץ.
נעשה, נתפלל ויהי ה' עמנו.
המשך הצלחה בעבודת הקודש ותודה לכולם.
---
* הרב אברהם ליפשיץ הוא ראש מנהל החינוך הדתי במשרד החינוך.