פרשת חיי שרה מלמדת אותנו מספר עקרונות יסוד לגבי הזוגיות, בחירת בת/בן זוג ולגבי השפעתה של הסביבה והחינוך.
אברהם משביע את אליעזר שימצא לבנו כלה מחרן, ממנה הוא מגיע, ולא מארץ כנען בה הוא מתגורר. "וְאַשְׁבִּיעֲך בַּה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵא-לֹהֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" (בראשית כ"ד ג'-ד').
מדברי אברהם והמפרשים ניתן ללמוד, כי אברהם קובע באופן קטגורי, שבענייני שידוכין יש לשים לב קודם כל למידות של האדם, הקודמות להשקפת עולמו האמונית, שהיא חיצונית וניתנת לשינוי. המידות לעומת זאת הן העיקר, והן טבועות בנפש האדם, וקשה מאד, אם בכלל, לשנותן. כפי שמציין הרש"ר הירש (בראשית, כ"ד, ד'): "אליליות היא ביסוד תעיית השכל, ולזו יש תקנה. אך שחיתות מוסרית תופסת את כל ההוויה האנושית על כל עומק הנשמה והרגש".
אברהם מאמין כי לסביבה שבה גדל האדם השפעה מרחיקת לכת על אופיו. אברהם לא מעוניין בבנות הגרות בכנען, אלא בבנות הגרות בחרן, כי הסביבה של כנען קלוקלת ומושחתת שנאמר "כמעשה ארץ כנען... לא תעשו.." (ויקרא י"ח ג'), ומשפיעה על נפש הבנות.
אולם מדברי אברהם משתמע גם, כי אם אדם גדל בסביבה בעייתית, אך הוא קיבל חינוך טוב, ויש לו תכונות נפש בסיסיות טובות, החינוך הטוב שקיבל יוציא את התכונות הטובות מן הכוח אל הפועל. כשאברהם אמר לאליעזר ללכת לחרן, הוא ידע כפי שמציין הרב נריה זצ"ל, שיש שם גם אנשים שגדלו בבית המדרש שלו "ואת הנפש אשר עשו בחרן", והם בוודאי הושפעו וחינכו את ילדיהם בהתאם לבית מדרש זה, ובטח מבניהם ניתן יהיה למצוא אישה ראויה לבנו להמשך השלשלת של עם ישראל.
ואכן המדרש מספר כי לרבקה היתה מינקת בשם דבורה, שגדלה בבית מדרשו של אברהם בחרן, וחינכה אותה למידות טובות, ואף הלכה אתה ל'אוהל שרה'.
כיום יש הסכמה בספרות המחקר, כי תכונות האופי הן שילוב של תורשה וסביבה. כמו כן נמצא, כי יש גם קשרי גומלין בין התורשה לסביבה, כלומר הסביבה והחינוך יכולים להשפיע על האופן שבו יבואו לידי ביטוי הגֵנים. אצל רבקה היה כנראה שילוב בין תכונת החסד, שהיא מידת נפש עמוקה, שהיתה טבועה בה, ובין תהליך סוציאליזציה שעברה אצל המינקת שלה דבורה, שחינכה אותה על פי בית מדרשו של אברהם אבינו.
מפרשתנו ניתן ללמוד כי הזוגיות צריכה להיות מושתתת על מידת החסד, ולא על מידת הדין או ההתחשבנות. כשאליעזר מנסה לתרגם בפועל את בקשתו של אברהם למציאת שידוך לבנו, הוא מחפש את המידה הבסיסית שעליה מושתתת הזוגיות. מהתבוננות בזוגיות המוצלחת והמיוחדת של שרה ואברהם הוא מסיק, כי מידת החסד "אותה אהבת הבריות, המוכנה להיות לעזר מיד ובכל מקום" (רש"ר הירש, בראשית, כ"ד, י"ד), היא אבן יסוד והתשתית להבנייתו של בית נאמן בישראל. לכן אליעזר, אל מול החוויה הבלתי אמצעית שהוא עובר בבית אברהם ושרה, מגדיר את מהותה של מידת החסד, ובונה לה קריטריונים ברורים למדידה ובחינה: "שתה וגם גמלך אשקה" (בראשית, כ"ד, י"ד).
דרך הנהגתו של אברהם ותובנותיו של אליעזר לא היו לשעתן בלבד, אלא ראוי שישמשו לדורות.
פרופ' זהבית גרוס, ראש מרכז סאל ון גלדר לחקר הוראת שואה, בבית הספר לחינוך, אוניברסיטת בר אילן