אין בעולם הנברא, חירות כחירותו של עם ישראל, חירות מוחלטת - מכל הגבלה ומכל כוח מצמצם.
קיימת אמנם בעולם ובעמים חרות משעבוד לגורמים חיצוניים, חירות המאפשרת לכל יצור, לכל אדם ולכל עם הזוכה לה, לבטא את אופיו המיוחד, מבלי לכופף אותו לאופיים של אחרים המבקשים לשלוט בו.
אך חירות זו, אין בה כדי לשחרר את האדם מכבלי האופי שלו עצמו.
דווקא השחרור מלחצים חיצוניים, עלול לחזק בו את הרודנות של האופי שלו, המצמצם את מרחב בחירתו, וקובע לו את מעשיו ואף את מחשבותיו. כלוּא בסד של טבע - לא של אחרים אלא שלו - הוא לרוב איננו ער לעבדות בה הוא עדיין נתון מכיוון ש'חירות' - כפי שהיא בדרך כלל מוגדרת - היא שחרור האדם לבטא את אופיו כפי שהוא, ולא החופש להתרומם מעל לאופיו ונטיותיו.
אמנם מסוגל האדם היחיד, במידה מסוימת, להתעלות לעיתים, ולבחון את המציאות דרך ראיה אובייקטיבית; ולאור האמת שהוא מגלה, להחליט החלטות המנוגדות לאופיו הבסיסי ואף לאינטרסים שלו. אך השעבוד של אומה שלמה לאופייה הוא טוטלי וכל ההחלטות שלה נגזרות על פיו. כותב על כך הרב קוק:
העמים במושגם הכללי הנם יותר כבולים בכבלי ההכרח מאישים יחידים, והצירוף העבדותי של כל יחיד הולך ונעשה עול ברזל בקיבוצים (מוסר הקודש פרק כח, הבחירה והחירות בישראל).
הטבע מוצא את רדייתו בקיבוץ האנושי, יותר מאשר בפרטיו. הפרטים הינם יותר חפשיים... אבל החברה האנושית והלאומית עומדת ביותר תחת השפעת הטבע, וההופעה האינסטינקטיבית מתגלה בה יותר (אורות התחיה פרק ב).
עם ישראל נוצר ביציאת מצרים. אך מכיוון שב'עם' רודה הטבע, והוא פועל על פי אינסטינקטים כעין-חייתיים הנועדים להגן על אופיו המצומצם והמוגבל, אין בלידת עם מאומות העולם בשורה של חירות אלא של שעבוד. בעוד שלאדם הפרטי פוטנציאל מסוים להתרומם לחירות רוח - למחשבות ולהשגות אוניברסאליות שהן מעבר לגבולות אופיו המצומצם – לעם שלם, ליחידה לאומית, יכולת זו חסרה.
מה אם כן עושה את יציאת מצרים ואת לידת עם ישראל ל'זמן חירותנו'? על כך כותב הרב קוק:
ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי. והיא היא התכונה היותר עליונה, הראויה להיות מתממת את כל העולם באור החירות העליון... באותו הזמן שנגלה עלינו מלך מלכי המלכים וגאלנו גאולת עולמים, נוצרה בנשמתנו תכונת החופש, חירות הרצון, המוכשר לשעבוד מלכות שמים בצורתו האידיאלית (מוסר הקודש שם).
בשונה מכל עם אחר, לעם ישראל אין כלל אופי טבעי, פרטי ומצמצם הרודה בו ואליו הוא משועבד. מה שמאפיין אותו, מה שעושה אותו ליחידה לאומית אחת, איננו איזה אידיאל מוגבל מסוים. על כך כותב הרב קוק:
החמץ עושה כח צביוני מיוחד, משולל כבר החופש הגמור, והאוכל חמץ בזה הפרק של התחדשות נשמתו ונשמת כנסת ישראל נוטל הוא חייו מהעולם, הכרת תכרת הנפש ההוא (מוסר הקודש שם).
הקב"ה הוא זה שעשה אותנו לעם ומשמעות הדבר היא שלאומיות ישראלית מאופיינת בנאמנות רק לאידיאל האלוקי הבלתי–מוגדר, השורש האחד של הטוב, שמעבר לכל ביטוייו הטבעיים, אך מוצא ביטוי בכל שלל האידיאליים הטבעיים. השעבוד שלנו, "שעבוד מלכות שמים בצורתו האידיאלית", הוא חירות מכל מוגבל; היהודי הפרטי פועל לממש את חירותו האישית הרוחנית, על ידי העלאת מחשבותיו ורצונותיו לרמת החירות המעוגנת באידיאל האלוקי המאפיין את כלל ישראל.
חג חירות שמח לכל בית ישראל!
הרב יהונתן שמחה בלס, ראש כולל רצון יהודה בפ"ת, רב היישוב נוה צוף ואב"ד לממונות שליד המועה"ד מטה בנימין