מצוות בניית המשכן מוצגת כרשימת חומרים הדרושים לבנייתו, ביניהם נמנים הזהב ועורות התחשים. ברם מה רב הפער בין גורל הזהב לגורל התחש:
בנוגע לזהב אומר ר' שמעון בן לקיש (שמות רבה לה, א): "א"ר שמעון בן לקיש, לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא, בשביל המשכן ובשביל בית המקדש".
הקב"ה ברא את הזהב לצורך המשכן והמקדש. כיון שבראו, בראו, והזהב עומד מוכן ומזומן לשימושו של כל אדם. "מתוך שנברא לצורך, נברא נמי שלא לצורך".
לתחש, אומר אותו ר' שמעון בן לקיש, נכון גורל שונה לחלוטין (שבת כח ע"ב): "אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר, תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה...ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז".
התחש נדרש לבניית המשכן. לכך הוא נברא, ובגמר השימוש והצורך בו, חזר ואבד מן הארץ ואינו מזומן לשימושם של באי עולם.
מדוע לגבי התחש לא נתקיים "מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך"? מדוע שונה כל כך גורלו של הזהב מזה של התחש?
דומה כי התשובה טמונה בתפקיד השונה של התחש והזהב במשכן. הזהב שימש לכלי המשכן שהם ליבה ועיקרה: ארון הקודש, שולחן הזהב, מנורת ומזבח הזהב. התחש, נמצא בקצה השני של קשת המשכן:
גג המשכן עשוי היה כמה כיסויים:
א. המשכן: "ואת המשכן תעשה...שש משזר ותכלת וארגמן ותלעת שני" (שמות כו, א).
ב. האהל: "ועשית יריעת עזים לאהל על המשכן" (שמות כו, ז).
ג. מכסה לאהל ומכסה למכסה: "ועשית מכסה לאהל עורת אילם מאדמים ומכסה עורת תחשים מלמעלה" (שמות כו, יד).
התחש כמעט ולא היה חלק מהמשכן. הוא משמש כמכסה החיצוני ביותר שהוגדר לא כחלק מהמשכן אלא כמכסה לכיסוי המשכן. התחש הוא נקודת המגע, הממשק, בין המשכן לעולם החיצוני.
המשכן וכליו משמשים גם כמשל לערכי עם ישראל וחזונו, אף כאן נוכל להמשיל משל: ליהדות ערכים, וגופי הלכות בסיסיים ונצחיים העוברים ברציפות כחוט השני בכל הדורות. ערכים אלו עלינו ליישם בחיינו, לפיהם אנו פועלים ואותם עלינו להנחיל ולהעביר לדורות הבאים. הזהב מסמל ערכים עליונים ונצחיים אלו - מהם עשו את הארון, השולחן ומזבח הפנימי: לב המשכן. כלים אלו קיימים ומשמשים לדורות, על כן גם הזהב קבוע.
אבל אין דור דומה לרעהו. בכל דור יש את הדרך המתאימה ליישום ערכים אלו. על כתפי כל דור מוטלת המשימה למצוא את דרך היישום הייחודית, להגשמת ערכיו הנצחיים. כל דור צריך למצוא את הממשק המתאים, בין הערכים הנצחיים למציאות ימיו. עליו למצוא את מכסה התחש המשמש מגע וקשר בין עולם הערכים הנצחי לעולם המעשה המשתנה. מכסה התחש, הממשק של דור אחד, אינו מתאים לדור אחר. כל דור והמציאות המאפיינת אותו, כל דור ובעיותיו ולבטיו. התחש של משכן ימות משה נגנז, משום שלא היה מתאים וישים למקדש שלמה.
הזהב מבטא את ערכיו הנצחיים של ישראל ההווים בכל דור ודור ואינם ניתנים לשינוי, התחש מבטא את הלבוש הממשק של ערכים אלו בכל דור על פי צרכיו, ולכן התחש אינו יכול לעבור מדור לדור.
הרב משה פינצ'וק, רב הקמפוס וראש בית המדרש, המכללה האקדמית נתניה