אחת הפרשות בתורה שבהן מודגש ערך הדיבור וחשיבות ההקפדה של האדם על כל דבר היוצא מפיו היא פרשת הנדרים. עיקרון העל של פרשה זו הינו, שדיבורו של האדם יוצר מציאות בפני עצמה, ולכן האדם לא יכול עקרונית לחזור בו מהתחייבויות שנטל על עצמו, ולוּ רק בדיבורו. החריג היחיד לקביעה זו הינה אישה המצויה ברשות אביה או ברשות בעלה. במקרים אלה ניתנת לגבר האפשרות לבטל את הנדרים על ידי הפרתם.
מכיוון שפרשה זו מתייחסת לעם ישראל כולו, הרי שניתן היה לצפות שהפסוק הראשון בה יהיה מעין 'וידבר ה'/משה אל בני ישראל'. והנה, פרשה זו נמסרת דווקא לראשי השבטים של עם ישראל: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור". מדוע פניה זו נעשית לראשי השבטים, ומה יועילו ראשי השבטים במצב עקרוני שבו כל אמירה של אדם מחייבת אותו כלפי זולתו וכלפי שמיא?
בירושלמי חגיגה (ב':א', ט':א') מובא המעשה הבא (בקיצורים): "מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך על הדרך רוכב על החמור, ור' לעזר בן ערך מהלך אחריו. אמר לו: רבי, השניני פרק אחד במעשה המרכבה. אמר לו: ולא כך שנו חכמים ולא במרכבה אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו? אמר לו: רבי, תרשיני לומר דבר לפניך. אמר לו: אמור... כיוון שגמר ר' לעזר בן ערך במעשה המרכבה, עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו, ואמר: ...אשריך אברהם אבינו, שיצא מחלציך אלעזר בן ערך".
רבי אלעזר בן ערך ביקש ללמוד מרבו, רבן יחנן בן זכאי (להלן ריב"ז), את מעשה המרכבה, כלומר מהי הדרך שבה מנהיג הקב"ה את עולמו. המורה ריב"ז מצוי בקונפליקט: כיצד ללמד תחום שאין ללמדו אלא לתלמיד המבין מדעתו? אך כיצד ניתן לדעת מראש מי התלמיד המבין מדעתו? הדרך שנוקט בה ריב"ז הנה מתן רשות לתלמיד להביע את רעיונותיו, תוך הקשבה מדוקדקת לדבריו ותיקונם במידת הצורך. שני עקרונות פדגוגיים מרכזיים ניתן ללמוד מדברי ריב"ז: תלמיד טוב הינו תלמיד שניתנה לו האפשרות להרצות את דבריו בסביבה מכבדת ומכילה. מורה טוב הנו מורה הנותן לתלמידו את האפשרות להרצות את דבריו, אך גם מקשיב לו בקשב רב, ומוכן לתקנו במידת הצורך.
אם נשוב לראשי המטות, הרי שחז"ל לומדים מכך, שפרשה זו ניתנה לראשי המטות, כי לחכמים ניתנת הסמכות לבטל נדרים על ידי התרתם. מציאות זו שבה דיבורו של האדם מחייב אותו, הינה מציאות רצויה, בכך שהיא מחנכת את האדם לכובד ראש ולחשיבה על דבריו. אך עמידה דקדקנית על כל אמירה היוצאת מפיו של האדם ללא מחשבה מעמיקה על התוצאות האפשריות לכך, עשויה להוביל לתוצאות חמורות, והתלמוד הבבלי (תענית ד' א') מספר על יפתח הגלעדי ששאל שלא כהוגן ואף נענה שלא כהוגן.
האם תפקידם של ראשי המטות יסתכם בהתרת נדרים במקרה הצורך? דומה כי אירוע הלמידה של ריב"ז ורבי אלעזר בן ערך מלמד כי הסביבה שכל אדם בכלל ותלמיד בפרט זקוק לה הנה כזו שבה הוא יכול להרצות את דבריו ולהביע את רצונותיו, בסביבה נעימה ומכבדת, ואף מתקנת ומשנה במידת הצורך במקרה שבו האדם אינו מודע למכלול התוצאות של דבריו.
הרב ד"ר ירון זילברשטיין, ראש החוג לתורה שבעל-פה, מכללת שאנן האקדמית דתית לחינוך בקריית שמואל, חיפה