חלק ניכר מפרשת ויצא, מוקדש לנבכיה של מערכת היחסים בין יעקב ללבן. זו מערכת יחסים מיוחדת בעלת מאפיין מובהק: חוסר אמון. חוסר זהות אינטרסים. פרגמטיזם מוחלט מצידו של לבן. יעקב אבינו, כאחד מאבות האומה, נושא בזהותו את מטען האומה כולה. מה שעובר עליו הוא מה שעובר על כולנו. ומה השיעור שמעבירה לנו כאומה, מערכת היחסים שבין יעקב ללבן?
אותם מאפיינים מובהקים מתקיימים גם במערכות היחסים בין עם ישראל לבין אומות העולם כעת. לבן עושה כל מאמץ להשאיר את יעקב אבינו בן חסות בביתו. מעשי המירמה החוזרים ונשנים, נועדים להפקיע מיעקב את העצמאות. ראיה לכך הוא המועד שבו מבין יעקב, שאינו רצוי עוד. שני פסוקים לפני "וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום", כותבת התורה: "ויפרוץ האיש (יעקב) מאד מאד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים". עצמאותו של יעקב היא שגרמה לבני לבן להתרעם, וללבן להצהיב פניםליעקב.
כל עוד יעקב היה תלוי בלבן, כל עוד ניתן היה לרתום את כל היתרונות שביעקב לטובת אחוזת לבן, כל עוד ניתן היה לשחק ביעקב ולתת לו תקווה ריקה לעצמאות – יעקב היה רצוי בבית לבן. אולם בשעה שיעקב הפך עצמאי, הוא אינו רצוי עוד.
השיעור שעלינו ללמוד ממצב זה לימינו, נוגע בעיקר ליחסינו עם שכנינו האוייבים. גם מערכת היחסים עם אוייבינו היא מערכת יחסים פרגמטית, משוללת חיבה אמיתית, תלויה בדבר. תוקפה של כל הסכמה תלוי באורך האינטרס שיוצר אותה. אם יפוג האינטרס, יפוג ההסכם, בדיוק כמו שהתפוגגה חיבתו המזוייפת של לבן ליעקב. ההסכם שלנו עם מצרים תלוי בכוחה של ארה"ב, ובכוחנו ביחס לסכר אסואן. ההסכם שלנו עם ירדן תלוי בהתפתחות העתידית של הבעיה הפלשתינית. היחס שמקבלים ישראלים המבקרים בירדן ומצרים מבהיר, שתוכנו של ההסכם איננו שלום, חיבה וידידות, אלא פרגמטיזם קר וענייני.
אותו העיקרון חל גם על הסכם עם הפלשתינים, ומבהיר היטב מדוע לא נכרת עד עכשיו הסכם קבע סופי ומוחלט, כפי שיש מי שמבקש לקדם. אין אינטרס משותף עם הפלשתינים, משום ששורש קיומם הוא חתירה בלתי פוסקת להשמדתנו. אין ולא יהיה 'תור זהב' ביחסינו עם הפלשתינים, כפי שהיה ביחסי יעקב ולבן, משום שעצם קיומנו שולל את עצם קיומם. חיבת לבן ליעקב תלויה בתלות יעקב בלבן. חיבת פלשתין לישראל תלויה בדבר שאינו קיים ולא יכול להתקיים.
הקבלה מעניינת נוספת, משליכה על יחסינו העכשוויים עם ארצות הברית. מסתבר שקו ישר וברור מחבר בין בית לבן לבין הבית הלבן. הדבר בא לידי ביטוי בדואליות שבדבריו של לבן ליעקב בפגישתם על הגלעד: יעקב עשה מעשה שביטא את עצמאותו ועזב את בית לבן.
לבן, שכבודו נפגע, אומר ליעקב מצד אחד, שאם היה מתאם איתו את העזיבה כי אז "ואשלחך בשמחה ובשירים, בתוף ובכינור". ומצד שני מודה לבן, כי "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", וכנראה גם לשם כך הוא הגיע עד הגלעד – והיה מממש את תכניתו, אם הקב"ה לא היה מתערב.
אם רק נתאם, הכל יהיה בסדר – אומרים לבן ליעקב והבית הלבן לנתניהו. אולם ברור ליעקב, ולכל מי שקורא בפרשת ויצא, שאם יעקב היה מתאם עם לבן את היציאה, מצבו היה הרבה פחות טוב. ככה זה כשהאינטרסים שונים, כשהאהבה תלויה בדבר. כך גם ברור לנו היום שהתניה של כל פעולה ישראלית באיראן בהסכמה אמריקאית מלאה, עלולה להשאיר אותנו בלי הסכמה וגם בלי פעולה. האינטרסים של יעקב ולבן שונים, האינטרסים של ירושלים ושל הבית הלבן שונים.
כל שנה, בעת שאנו מספרים ביציאת מצרים, אנו מזכירים בשלוש מלים בליל הסדר גם את פרשת ויצא: "ארמי אבד אבי". כמו שסיפור יציאת מצרים הוא שיעור לדורות, כך גם יחסי יעקב ולבן. אני מקווה שהשיעור הזה, האמת שביחסינו עם אויבינו וידידינו, יהיו בהירים וברורים למנהיגי מדינת ישראל.
ח"כ זאב אלקין, יו"ר הקואליציה ויו"ר סיעת הליכוד