בשיאו של יוהכ"פ, בתפילה הנעלה ביותר, בתפילת הנעילה, אנו אומרים שני משפטים הסותרים לכאורה זה את זה: הראשון - "אתה הבדל אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך"; השני - המשפט שלפני כן, האומר לכאורה את ההפך הגמור: "ומותר האדם האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל".
לאמיתו של דבר אין כאן סתירה. תפילה זו מסכמת את עשרת ימי התשובה, שתחילתם נעוצה בראש השנה - יום בריאת האדם בצלם א-להים - וסופם בכפרה. בראש השנה נכנס האדם לגן עדן, ובו ביום גם גורש. "תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו" (סנהדרין ל"ח א'). חז"ל לא התכוונו לתיעוד כרונולוגי, אלא למסר רעיוני ומוסרי, עד כמה קלה דעתו של האדם, שלא החזיק מעמד בגן עדן אלא שעה קלה בלבד!
ר"ה הוא יום הזיכרון. הוא מזכיר לאדם מיהו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון. אין אדם יכול להתחמק מהמתח שבין הנשמה שבו, האצולה מכסא הכבוד, לבין יסוד העפר שבו. הוא חייב להתמודד. ביכולתו להעלות את העפר. הוא יכול להעפיל לגובהי שחקים, וכן להיפך.
יום הכיפורים הוא יום החתימה, יום ההפנמה המעשית. הזכירה המופשטת בר"ה באה לידי ביטוי מעשי בחתימה ביוהכ"פ. היא מומחשת בעיקר בשעיר לעזאזל, שהוא המכפר המרכזי כשהמקדש היה קיים. הגורל הוא שקובע מי מבין שני השעירים יוכנס פנימה, ומי מהם יושלך הרחק לעזאזל. מעשה זה משקף בעצם את המתחולל בנפשו של כל אדם, את כף הקלע שבו נקלע האדם.
כל אדם מסוגל להיות קודש קדשים הנכנס לפני ולפנים, אך הוא גם עולול להיות שעיר לעזאזל, המתנתק מהקדושה והמושלך לארץ גזירה. האדם עצמו קובע את גורלו, לעתים רבות בהיסח הדעת, ע"י מין הימור, מעין הטלת גורל מקרית, כביכול. יש הקונה עולמו בשעה אחת ויש שבקלות דעת רגעית הוא עלול לאבד את כל עולמו.
בשעת הנעילה הנשמה מגיעה לשיא התעלותה. האדם חש בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו שהרוח היא הדומיננטית באישיותו. הגוף חלוש ותשוש, אך הרוח במלוא עוצמתה. האדם חש בעליל שהוא נברא בצלם א-להים ושונה מהותית מכל יצור עלי אדמות. אולם למרות החוויה הרוחנית העזה, עליו להיות ריאליסט. בעוד שעה הוא עלול לחזור לשגרת ימי החולין. האם רוממות הרוח של שעה קדושה זו תלווה אותו גם הלאה? לא לעולם חוסן. לא תמיד ניתן לעמוד במתח כה גבוה. יש מעידות, יש נפילות. צריך להשתדל לשמור על רמה רוחנית קרובה עד כמה שאפשר לשעה הגדולה הזאת. להימנע מירידות ומכישלונות ולעלות מהן. כיונה הנביא שירד בספינה בים סוער, כך האדם עלול להיטלטל בסערות החיים עד שייחלץ מהם ויוטל אל היבשה למלא את שליחותו הא-להית עלי אדמות.
בין התביעה הרוחנית הפנימית לבין התפיסה הרווחת בחוצות, נטושה מלחמת תרבות עולמית. היא באה לידי עימות גלוי לראשונה בהתרוצצות שבין יעקב ועשו. השאלה הא מיהו 'האח הגדול' באמת, האם מי שגדול בגיל, בגוף, בפירסום, בהון, בהערצת המונים עיוורת, או מי שגדול ברוח, בעוצמה ערכית ומוסרית? איזו תרבות תצליח לסחוף יותר - זו השטחית, הרדודה, ההמונית, המגרה והמושכת, או זו הרצינית, האיכותית, התובעת מאמץ, הקרבה מסירות ונאמנו?
תרבות יעקב היא תרבות הפנים: "הקול קול יעקב", הבוקע מלפני ולפנים, לעומת היחצנות של עשו איש השדה: "והידים ידי עשו". לא בכדי פותחת השנה היהודית בהשמעת קול השופר, היוצא ממעמקי האישיות של האדם, ממקור נשמתו, מצלם א-להים הטהור בו הוא נברא.
אין סתירה אפוא בין שני המשפטים. מצד אחד "אתה הבדלת אנוש מראש", ומאידך "מותר האדם מן הבהמה אין". אנו מודעים לקוטב שעליו סובב ציר חיינו. בשעה גדולה זו אנו מזדהים עם המשפט הראשון. שני משפטים אלו מקבילים לשני השעירים המתרוצצים בקרבו של כל אדם. המדרשים רואים בשני השעירים את דמויותיהם של יעקב ועשו, האחד פנימי והאחד חיצוני. עשו הולך הרחק שעירה ויעקב נותר לבדו כשהוא טהור ונקי מיחצנותו של עשו. זו משמעותה של שמחת חג הסוכות המתחילה מיד עם צאת יוהכ"פ. אנו מסוגלים לצאת החוצה ללא חשש מהשפעות חיצוניות. ועל כך נאמר: וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה.
הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן ונשיא ישיבת ר"ג