מדינת ישראל בשנתה ה-74, 77 שנים אחרי שכיבו את המשרפות באושוויץ - והדור שהיה בשואה הולך ומתמעט; זאת עובדה ידועה. אלו שהיו ילדים בתקופת השואה, נמצאים כבר בעשור התשיעי לחייהם. בשנים האחרונים מתקיים מרדף אחר דרכים לשמר ולתעד מה שעוד אפשר מאותו הדור. אם ב-30 השנים האחרונות המסעות לפולין היוו דרך להנגשת והנצחת זיכרון השואה, מגיפת הקורונה בשנתיים האחרונות העמידה סימן שאלה גדול גם על הדרך הזו.
'360 מעלות באושוויץ' הוא פרוייקט חדש שהוקם בתקופת הקורונה ומנסה גם הוא להתמודד עם אתגר. הפרוייקט הוקם על ידי שלוש נשים: חני קופולוביץ, מרים כהן ויוטי נוימן - שלוש קולנועניות חרדיות, בעלות משרד הפקות התוכן 'רקורד', שמתעסקות בקולנוע לא מעט שנים, שעסקו עד היום בעיקר בפרוייקטים בתוך המגזר החרדי.
המיזם אותו הקימו, מנסה להעביר את הצופה חוויה ייחודית שבה הוא רואה סרט דוקומנטרי באורך של כשעה, ובו סיור במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, בראיה של 360 מעלות, באמצעות משקפי VR (מציאות מדומה).
"לפני ארבע שנים כמעט, נחשפנו לטכנולוגיה הזאת של 360 מעלות ואמרנו לעצמנו: 'בואו נחבר טכנולוגיה ותוכן ונביא את המסע (המסע לפולין, ש"מ) לכל מי שלא יכולים לנסוע'", משחזרת מרים כהן.
"המדריך באושוויץ פתח לנו את החדרים הסודיים שלא פותחים לאף אחד. נתנו לנו להטיס רחפן מהבוקר עד הלילה, מה שלא נותנים לסרטים הכי גדולים בהוליווד כמו רשימת שינדלר"
עם פרוץ הקורונה לפני כשנתיים, מצאו השלוש את עצמן ללא לקוחות והחלו בהפקת שני סרטי קומדיה מקוריים לילדים בנושא הקורונה על מנת להתפרנס. "הם היו ביוזמה פרטית של האולפן - כתבנו, ביימנו, הפקנו והכל. הם הצליחו מאוד ואחר כך התלבטנו אם להמשיך את הסדרה הזאת לסרט שלישי או לחזור לרעיון של השואה, שהתעכב גם כי היה צריך להתבשל לנו במוח וגם זה היה מלחיץ כי זה אומר להשקיע כסף.
"אז אמרנו שכנראה הדברים שאנחנו עושות הם טובים. תמיד ידענו, אבל אף פעם לא היה לנו את האומץ לעשות משהו לבד. כשהגענו לפרשת דרכים, החלטנו ללכת לרעיון הגדול".
מתוך הסרט '360 מעלות באושוויץ'
ניסי ניסים בדרך לצילומים
על אף שהן בעלות ניסיון בתחום הקולנוע, את הטכנולוגיה של ה-VR הן היו צריכות ללמוד מאפס. "מסתבר שזו טכנולוגיה חדשה בעולם. אין איזה בית ספר שאתה יכול ללמוד את זה. גם האנשים שפגשנו ושמעו שאנחנו רוצות לעשות חוויה קולנועית באורך מלא עם VR, אמרו לנו: 'מה פתאום, VR זה מקסימום 10 דקות, הצופה צריך להיות פעיל, זה צריך להיות משהו עתידני ואווטארים (דמויות וירטואליות, ש"מ) וגיימינג'. זה כל כך נגד את מה שרצינו והאמת שלנו. הבנו שאנחנו צריכות לעשות את זה בעצמנו. אף אחד לא רצה ללמד אותנו. היינו צריכות ללמוד את זה לבד. קנינו מצלמה, בנינו סטים, יצרנו את השפה הקולנועית של ה-VR. עד היום לא מצאנו אף דוגמה לדבר הזה גם בעולם".
הסרט היה מוכן, אך באותם ימים מחנה אושוויץ היה סגור למעלה משנה בשל הקרונה. השלוש פתחו במאמצים וניסו את כל הקשרים כדי לקבל את האפשרות לצלם במקום עצמו. 'יד ושם', גנזך 'קידוש השם' ואפילו השגריר הפולני לא סייעו או אפילו סירבו לעזור. לאחר דרך ארוכה הגיעה מרים למנהלת הדירקטוריון של מוזיאון אושוויץ שהתחברה לרעיון. "דיברתי איתה ונכנסתי לה ללב", אומרת מרים. "היא אמרה: 'נשמע מעניין, אבל קחי בחשבון שלצלם VR באושוויץ זה לא משהו שאנחנו מאשרים'. אמרתי לה: 'בבקשה, את האופציה האחרונה שלנו, בבקשה תנסי לעזור'. היא ביקשה שנשלח לה את תוכן הסרט".
מרים כהן: "אני הולכת לבתי ספר חילוניים ובו בחורות עם חולצות בטן ובחורים עם קעקועים. אני עומדת שם, אישה חרדית עם סרט שהוא מביא את הסיפור של היהודי המאמין במחנה, והם מצליחים להתחבר ולהתרגש"
כמה ימים לאחר מכן, מנהלת הדירקטוריון התקשרה ואמרה כי היא נכנסת לישיבה חשובה עם מנהלי המוזיאון והיא תנסה לעזור. "הדלקתי נרות, חני ויוטי התפללו והרגשתי שמשהו קורה באוויר. ביקשתי מכל הנשמות שנספו שידחפו בדירקטוריון. ארבע וחצי שעות אחר כך היא מתקשרת אלי ואומרת 'נלחמתי בשיניים בשבילכן, אתן יכולות לבוא בשבוע הבא. המוזיאון פתוח בשבילכן לשלושה ימים'".
גם לאחר האישור לצלם הדרך לא הייתה קלה. הגבולות נסגרו בזה אחר זה, טיסות התבטלו ומדינות נכנסו לסגרים. "בסוף בניסי ניסים הגענו לפולין. ב-05.30 חיכה לנו מדריך מדהים מטעם אושוויץ שליווה אותנו לאורך הדרך. הוא פתח לנו את החדרים הסודיים שלא פותחים לאף אחד. נתנו לנו להטיס רחפן מהבוקר עד הלילה, מה שלא נותנים לסרטים הכי גדולים בהוליווד, כמו רשימת שינדלר".
אין מחסומים, אין גדרות ואין תיירים עם מסטיקים מסביב
להפקת הסרט הצטרף הרב ישראל גולדווסר, חסיד גור, מדריך סיורים בפולין קרוב לעשור. הרב גולדווסר מלווה את הסרט לכל אורכו ומנסה לתאר לצופה, באמצעות סיפורים מהשואה, את החוויה של אותם היהודים בשואה, במקביל לסיור בחלקים השונים של מחנה ההשמדה עצמו.
"בהתחלה הוא היסס ולא היה בעניין", מספרת מרים. "ביקשנו פגישה והוא הסכים. עשינו את זה בזום, ובשיחה הזאת הוא הבין שיש לו עסק עם נשים שכשהן רוצות משהו, זה קורה. ואז הוא אמר: 'אוקי, מקסימום זה יצליח'".
הרב גולדווסר: "ברגע הראשון היו לי שתי הסתייגויות גדולות. דבר ראשון, אמרתי להן (ליוצרות הסרט, ש"מ) שסרט הוא חווייתי ומבחינתי מסע לאושוויץ הוא מסע פילוסופי. זה משהו שמלא במסר וצריך לקחת האנשים לאיזה מקום. הכוונה שצריך להעביר מסר. לאדם דתי למשל עולה השאלה של איפה היה אלוקים בשואה, ואני חייב שתוך כדי הסיור גם תהיה תשובה, כי אחרת אני מכניס אותו לשאלות, וזה לא הוגן. אין לי סתם אינטרנס רק לספר על רוע וקשיים וזוועות, אם לא יוצא מזה משהו, אם לא להוציא את האנשים יותר חזקים, בנויים. אמרתי להן שאני עושה את זה בהרצאה, וגם בקבוצה, אבל בתוך סרט זה מוגבל.
"ודבר שני, אמרתי שאני לא מאמין שזה יילך. כי כשהולכים עם קבוצה אני מדבר והקהל מתעורר, אומרים שיר המעלות, זה מתרגש וזה בוכה וגם אני מתרגש. לדבר אל עצמי ואל מצלמה, וזה מצלמה של 360 - הצלם שם את המצלמה ובורח, אני נשאר לדבר אל הפלסטיק ואין אף אחד בסביבה. אמרתי שאני מאמין שזה יצא טכני. כשיש קהל חדש, הקהל החדש מעורר מחדש, אבל אם בדיוק זאת תהיה הדרכה שאני אתן במקום ריק, חשבתי שאני אצא אדיש".
"הסרט שאנחנו מראים הוא יחסית נייטרלי. נכון, יש יותר עם ישראל ופחות ארץ ישראל. סיימנו בכותל כי זה משהו שכל מגזר יכול להתחבר אליו"
ביום הצילום הראשון מוקדם בבוקר, כך מתארת מרים, נכנס הצוות למחנה אושוויץ: "נכנסו לאושוויץ מוקדם בבוקר. המדריך פתח לנו את השער, סגר אחרינו ואנחנו היינו שם לבד - שלוש אמהות, פעם ראשונה במקום הזה".
תארו לי את ההרגשה.
מרים: "מה שאני אגיד לא יסביר את מה שהיה, אבל זה מפרק אותך לחתיכות. אתה מנסה להתרומם ואז שוב נשבר ואז מתחזק ועוד פעם מתרסק. זה כל כך מטלטל. חשבנו שנצליח להיות ממוקדות בעבודה ומנוטרלות מהרגש, אבל זה לא משהו שאתה יכול להישאר אדיש אליו. את הולכת ואת מרגישה את הנשימות של עצמך ואת הרעש שבגיהנום. עבדנו 15 שעות ברציפות במשך שלושה ימים. לא אכלנו, לא שתינו ולא ישבנו, כי אסור לשבת במחנה ואסור לאכול".
קבוצות של נוער ומבוגרים צופים בסרט '360 מעלות באושוויץ'
הרב גולדווסר: "למדתי שזה מקום כל כך אמיתי, שזה ממש לא משנה מי נמצא שם; ואולי אדרבא, אם בדרך כלל הייתי שם ואמרתי שמע ישראל עם הקבוצות, הפעם אמרתי שמע ישראל עם הנרצחים. זה אפילו יותר חזק".
בטח לא דמיינת שתגיע לשם כשאין כמעט נפש חיה.
"אין מצב. תמיד ההתמודדות כשאני נוסע עם קבוצה זה איך להגיע כשלא כל כך עמוס, כדי שנצליח לקבל מקום רגוע. חוץ מזה, קיבלנו תנאים שלא קיבלתי מעולם. פתחו לי חדרים שלא פתחו מעולם לי ולאחרים. צוות ההדרכה במוזיאון כבר גירד את הקירות אחרי שנה שהם לא עשו שום דבר, אז קיבלנו שירות מכל הלב, באמת בצורה בלתי רגילה. כל מה שביקשנו, כל חדר שהתעניינו, כל החדרים האותנטיים שהם מאוד שומרים עליהם ולא פותחים לציבור. נתנו לנו לצלם בצורה הכי נקייה וחלקה, להזיז גדרות, כדי לתת את התחושה האותנטית כמו שהיתה בשעת מעשה. אנשים אומרים: 'הייתי שם, אבל איתך זה היה יותר חזק'. אנשים רואים פריים יותר נקי. אין מחסומים, אין גדרות ואין תיירים עם מסטיקים מסביב".
רק פרק אחד מסידרת סרטים
"כשמתעסקים עם הנושא של השואה יש צורך ברגישות מיוחדת. מצד אחד יש חשיבות בהנגשת הנושא לדור הצעיר, דרך העיניים שלו והיכולת שלו לקלוט מסרים ותכנים, ומצד שני לתת לשואה את הכבוד הראוי ולא להפוך אותה למשהו פרובוקטיבי וזול".
איזה מסר היה חשוב לכן להעביר?
מרים: "לכל אחת הייתה מטרה שונה. קודם כל להביא את המסע להרבה אנשים שלא יכולים לנסוע. חוץ מזה, בגלל שבהתחלה כִּוַּנּוּ לציבור החרדי, אמרתי לחני: 'אם מישהו אחד, בחור או בחורה שקצת מתנדנדים בדרך - זה יתן להם כוח לחזור לתלם, מבחינתי זה שווה'.
"והיום זה עצום. זה גשר מטורף בין המגזרים. אני הולכת לבתי ספר חילוניים לגמרי, עם בחורות עם חולצות בטן ובחורים עם קעקועים. אני עומדת שם, אישה חרדית עם סרט שהוא מביא את הסיפור של היהודי המאמין במחנה, והם מצליחים להתחבר ולהתרגש.
"היום הייתי עם עובדים של משרד החינוך וצפו בסרט גם ערבים. בסוף דיברתי איתם ואחד מהערבים אמר: 'אני כל כך מצליח להתחבר לעניין הזה של הדת. גם אצלנו יש אלוקים ויש מישהו מלמעלה שמכוון. אצלכם זה בציצית וטלית ואצלנו זה דבר אחר, אבל קל להתחבר. דווקא החלק האמוני עבר אצלי חלק, סיפור מעניין שכולם צריכים לשמוע'. בגלל שהסרט שלנו הסתיים בכותל, אז הוא אמר ש'כל הזמן השואה מגיעה עם הגבורה ועם מדינת ישראל, ופעם ראשונה שאני מקבל את התקומה בלי ארץ ישראל שלי או בלי שדורכים עלי'".
זו בדיוק הטענה: בסרט אין את מדינת ישראל. יש אמונה, אין מדינה. למה זה לא מסתיים בהימנון המדינה?
"יש לנו סרטים שונים לקהלים שונים. הסרט שאנחנו מראים הוא יחסית נייטרלי. נכון, יש יותר עם ישראל ופחות ארץ ישראל. סיימנו בכותל כי זה משהו שכל מגזר יכול להתחבר אליו. זה רק פרק אחד מסידרה. יהיו פרקים נוספים".
בשנים האחרונות יש הרבה שיח סביב שימור השואה ויש פרוייקטים חדשים שעוסקים בזה. זה יכול להחליף את המסע לפולין?
מרים: "זה לא תחליף למסע. מי שעשה את המסע חייב לראות את הסרט, ומי שלא - עוד יותר חייב לראות את זה. מתגובות שאני שומעת מרכזי חינוך ומורים ומדריכי מסע לפולין, הרבה חושבים שהמסעות לפולין הם לא רלוונטיים היום, כי הדבר היחיד שהנוער הצעיר מתעסק בו זה בסטטוסים וסטורי. הם לא מצליחים להתחבר וזה הופך להיות זמן בילוי ושופינג. אני לא דנה אותם. חבר'ה בני 17 שיוצאים פעם ראשונה מהארץ, הגיוני שיהיה כזה דבר, אבל יכול להיות שזה לא הדבר הנכון לעשות.
"מה שיש בחוויה שלנו זה, שאין את ההפרעות שיש במסעות, אין את האנשים מסביב. הם חייבים להיות מנותקים. אין את הטלפון כי זה אחרת זה עושה בעיה בקליטה של המכשירים שלנו. זה שעה שלמה של תוכן ממוקד ומרוכז והם בתוך החוויה, הם קצת כלואים מסביב. זה רק שעה, זה לא עשרה ימים של מסע, וזה באורך שהם יכולים לעמוד בו. לא האמנתי כמה, אבל הם מנותקים ממש".
"לא חלמתי, וגם כשזה קרה אני עוד לא מאמין, שיקחו אותי - מדריך חרדי חסידי אותנטי מתוך השטייטל - להדריך בתיכונים חילוניים, קיבוצניקים, הייטקיסטים, מצפון תל אביב ועד עין חרוד"
יש אנשים שאולי מאמינים שיש משהו שמוזיל את השואה כשמנסים להעביר אותה דרך הטכנולוגיה החדשה.
מרים: "בגלל שאנחנו מגיעות ממגזר כל כך שמור ושמרני, אנחנו יודעות להשתמש בטכנולוגיה הזאת, ככל שהיא מסוכנת, ולא להכניס מניפולציות או זוועות או תלת מימד. זה באמת קו נקי. כמעט לא הוספתי שום דבר. אנחנו יודעות לעשות שימוש נכון בטכנולוגיה המסוכנת והמעניינת הזאת".
הרב גולדווסר: "זה דברים ששאלתי כשהן פנו אלי. בדיעבד אחרי שזה קרה – ברור שיש כאן יכולות שאין שום אפשרות להשיג אותן בדרך אחרת. עד היום הדרכתי בפולין בערך 600 איש, ודרך המשקפיים בחצי שנה הדרכתי עוד 15 אלף. אין עוד דרך בעולם להנגיש את זה לכל כך הרבה אנשים כמו הדרך הזאת.
מתוך הסרט
"ועוד משהו: לא חלמתי, וגם כשזה קרה אני עוד לא מאמין, שיקחו אותי - מדריך חרדי חסידי אותנטי מתוך השטייטל - להדריך בתיכונים חילוניים, קיבוצניקים, הייטקיסטים, מצפון תל אביב ועד עין חרוד. כולם צפו בזה. לא היה סיכוי שהם ישמעו מדריך חרדי וסיפורים על קידוש השם. אבל רוב האנשים אומרים בסיום 'למה את הסיפור הזה לא סיפרו לנו מעולם?!'.
"מי שחושב שזה זילות, זה עד שהוא רואה מה עשינו. זילות זה כשעושים סרט עם אפקטים ומנסים לשחק עם רגשות ומניפולציות ולהשמיע קולות של כלבים נובחים. התחושה שהסרט מאוד אותנטי, כאילו נמצאים שם. אני לא כל כך חי את העולם של סרטי שואה, אבל הרבה אמרו לי: או שזה מאוד קיטשי או שזה מאוד אכזרי או מנסה להביא חוויה קשה, ופה זה תחושה של סיור. זה מנסה להיצמד לרגוע ואמיתי. גם כשיש תמונות זה רק של האנשים עומדים במקום שבו זה צולם".
הרב גולדווסר, לאן אתה רואה את הזיכרון של השואה מתפתח בשנים הבאות?
"אני רואה שהציבור החרדי הרבה יותר נפתח ומתעניין משנה לשנה. כשאני התחלתי להדריך, קבוצות חרדיות היו נוסעות לפולין בעיקר לקברי צדיקים ולבתי כנסת עתיקים. כמעט לא הגיעו למחנות. ומיום ליום זה נהיה פופולארי. והדבר השני - הציבור הכללי בארץ מאוד צמא, אולי אפילו לא מודע לכך, כמה שחסר לו סיפור השואה האמוני. 98% שנחשפים לזה לא מרגישים ניכור אלא להיפך: הם מרגישים חיבור וחמימות, ואומרים: 'וואי, לסיפור הזה אף פעם לא נחשפתי, ואיזה נס שאתה הדרכת, כי ממישהו אחר לא הייתי שומע'. אנשים מעריכים וזו בשורה גדולה, זה כיוון חדש, סוג של מהפך בהדרכת השואה - להביא את הדרכת השואה האמונית לקהלים גדולים שמעולם לא נחשפו אליה".