מתן תורה. קצת קשה לעמוד מול הגודל הזה, מול הזכות הזו של ליל מתן תורה. מקבלים תורה בכל פעם מחדש.
שמחה ויראה משמשות בערבוביא, בדיוק כמו בזמן מתן תורה, כשפרחה נשמתם של בני ישראל בעת שעמדו למרגלות הר סיני. יש שפירשו, שפרחה נשמתם ויצאה מהם; ויש שפירשו שפרחה מלשון פרח. פריחה עצומה של הנשמה, של אור הנשמה.
שני אמוראים בגמרא מציינים את חג השבועות כסוג של חג אישי שלהם. רב ששת ורב יוסף " רב יוסף ביומא דעצרתא אמר, עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא. רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה, ותלי וקאי בעיברא דדשא, ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי. [רב יוסף היה עושה בחג השבועות תבשיל עגל משובח ואומר: אם לא אותו היום שגרם - יום מתן תורה- כמה וכמה יוסף יש בשוק?! רב ששת היה עושה סיום על תורתו בכל חודש, ועומד על פתח הדלת ואומר: שמחי נפשי שמחי נפשי, לך קריתי לך שניתי].
הרבה מדברים על הגמרא הזו בפסחים, ובמיוחד סביב העובדה ששני אמוראים אלו היו עיוורים.
דווקא העיוורון למה שקורה בחוץ, מוליד אצל שני אמוראים אלו את הוודאות הפנימית, שהעיקר הוא מה שקורה בפנים, ומתוכו פורצת השמחה על האור שכן זכו לו, על התורה שלמדו.
ולא סתם כאשר מתרגמים את המילה תורה לארמית, אז פתאום יוצא - אורייתא. כבר אי אפשר להסתיר את האור הגדול הזה, אורייתא. זו שמאירה את עינינו ומיישרת את מעשינו. זו שנותנת לנו חיים, ואת פשר החיים ואת משמעות החיים.
מילה נוספת בארמית לתורה היא 'רחמנא' - אולי כמו המרחמת, או כמו הרחמן. התורה מרחמת עלינו, לא במובן של רחמים על המסכן, אלא במובן של רחמים עליונים, של כיסא רחמים, של רחם שמכיל ומוביל ויוצר וגם יוֹלד. במובן הזה, התורה היא כמו בית רחם לנו, ואנו גדלים בתוכה ומתוכה, הולכים ושבים.
שבועות, זמן מתן תורה. זמן לחשב חשבונו של עולם, עד כמה התורה היא בת בית אצלנו, או אורחת. עד כמה היא אורייתא, ואורה מאיר יפה יפה, או שמא הוא מעומעם מעט. עד כמה היא רחמנא עבורנו: רחמנא גם בפרוש של אהבה, אהבת תורה, שמחה בה והשתוקקות אליה.
בשבועות נפתחים השערים. "בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן", אומרת המשנה בראש השנה. בעצרת, כלומר בשבועות הקרוי עצרת, נידונים על פירות אילן החיים. עץ חיים היא למחזיקים בה, זוהי התורה, אילנא דחיי בלשון הזהר, ובעיקר על פירות אילן זה, שהם תלויים הרבה בעבודה ובהשקעה שלנו, עד כמה נעדור ונשקה ונתמסר. נכתב כולנו לשנה טובה ומלאה בקבלת תורה, בלימוד תורה, באור תורה ובהארת פניה אמן.
"מאן יזכה למינק ממך כדיאות": התורה היא מניקה אותנו, 'ויינקהו דבש מסלע'. "דבש וחלב תחת לשונך" - משמע כאן שהחלב הוא חלב אם.
כשבאים אל לימוד התורה צריך לבוא כמו תינוק יונק. באותה השתוקקות המבינה שהתורה היא היא החיים. באותה נקיות, פשטות, כמו תינוק רך ונקי.
התורה היא שעשוע. 'שעשועין דמרך'. והעניין בשעשוע הוא, שאין שום עניין חוץ מהשעשוע עצמו. השעשוע אינו אמצעי למשהו אחר, אלא הוא הוא עצמו המטרה. כך לימוד התורה, למרות שבוודאי כולל בתוכו ברכה רבה , ויש בו צדדים שונים כמו האש שיש בה כמה צבעים, אך התורה היא קודם כל לבושין דמלכא, המלך משתעשע בה, שמח שאנו עושים ולומדים את רצונו גם ללא כל השלכה מעשית.
אורייתא, רחמנא, המאירה והמרחמת - שנזכה להיכנס בה והיא בנו. אמן.
הרב אייל ורד הינו רב קהילת יחדיו בפתח תקווה, ר"מ בישיבת מכון מאיר ומרצה בבניין שלם.