הגמרא במסכת יבמות מספרת על אחד מבתי הכנסת של טבריה, שהתעוררה בו מחלקות בין רבי אלעזר ורבי יוסי, ובחמתם נקרע ספר תורה. אמר על כך רבי יוסי בן קיסמא: "תמה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודה זרה, וכך היה".
על מה יצא קצפו של משה? משה כועס על אנשי הצבא, על כך שהחיו את בנות מדין. הרי הן היו מקור החטא בבעל פעור. מיד אחר דבריו בא אלעזר הכהן ומורה לאנשי המלחמה את מצוות הגעלת הכלים ומבהיר מה הם הכלים אותם ניתן להגעיל וכיצד מכשירים כל סוג של כלי. מפרשה זו למדו חכמים הלכות הגעלת כלים.
"אמר ריש לקיש: כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו". והיכן היה משה, מדוע לא הוא מצווה על דיני הגעלת כלים וטהרתם? מלמד שנתעלמה ממנו ההלכה בגלל כעסו.
ניתן לשער לאיזו דרגה אנו יורדים בשעת כעס. שכן אם משה רבינו בדרגתו הרוחנית, נבואתו מסתלקת ממנו בשעת כעסו, הרי לאן אנחנו מגיעים בשעת הכעס.
הזוהר הקדוש אומר כי "בשעת הכעס עוקר האדם את קדושת נשמתו ושורה עליו נשמה אחרת, נשמה טמאה". האם אותו אדם המביא עצמו לידי כעס לא שם לב לכך? כמה מאיתנו מתביישים רגע לאחר שנרגענו על התנהגותנו בשעת הכעס, ובטוחים שהיה זה אדם אחר ולא הוא עצמו.
כמאמר 'אורחות צדיקים': "ואתה רואה, רוב בני האדם כשהם כועסים ומחזיקים בכעסם, אינם משימים לבם על מה שעושים ברוב הכעס ועושים הרבה עיניינים בכעסם, מה שלא היו עושים בלא כעס – כי הכעס מוציא שכלו של האדם מקרבו, עד שמרבה בדברי הכעס ונכנס במחלוקת וקינטורים... ואמרו, בשלשה דברים אדם ניכר, ואחד מהם בכעסו, ועוד אמרו: שלשה הקב"ה אוהבם - ואחד מהם מי שלא כועס".
אם נעצור רגע ונחשוב על איזה זוטי דברים אנחנו כועסים, ועל מי אנחנו כועסים, נוכל להבין שזו אחת הטעויות הגדולות שאנחנו עושים בחיי היום יום, תוך פגיעה מיותרת ביקרים לנו, ובסופו של דבר פוגעים בעצמנו ובבריאותנו. מאד קל לכעוס על ילדנו, בן/בת הזוג, העובד הכפוף אלינו או אותו אחד שעקף אותי בפקק ואני מקלל את עצמי לדעת מרוב כעס.
הסופר דון מיגל רואיס בספרו 'ארבע הסכמות' נותן עצת זהב כיצד להימנע מכעס. אין זה משנה מה קורה מסביב, בין אם מדברים בגנותנו או בשבחנו. שום דבר שאנשים אחרים עושים או אומרים, זה לא בגללנו אלא בגללם. כל אדם חי בחלום האישי שלו, ובהתאם לכך הוא מגיב. רק שאנחנו רואים את האחרים כמו שהם, מבלי לקחת את הדברים באופן אישי, אנחנו לא יכולים להיפגע ממה שהם עושים.
ואי אפשר לסיים את הרעיון על הפחתת הכעסים ושמירה על שלוות הנפש, מבלי להיזכר באגרת הרמב"ן: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת ובזה תינצל מן הכעס"