אין מי שחולק על כך שהרב עובדיה יוסף זצ"ל, היה מעמודי ההלכה בישראל בדורות האחרונים. הוא פסק את תשובותיו המנומקות לשואלים – תשובות שכונסו בספרי השו"ת שלו 'יביע אומר' - על פי כל כללי הפסיקה המקובלים בישראל. ועם זאת ברור, שלעיתים יוצאות פסיקות מנוגדות מתחת ידי פוסקים שונים, הנסמכים על אותה הלכה ואותם כללי פסיקה. אין זאת אלא שכל פוסק מוצא לנכון להטמיע בפסקיו השקפת עולם אישית המנתבת את דרכו במלאכת הקודש הזו.
פה נכנסת לתמונה השפעת המשפחה והסביבה של הרב הפוסק, ועולה השאלה: האם לעובדה שבתו של הרב עובדיה, רבקה, שהיא אישיות ציונית נלהבת ומוצהרת, ששלחה את כל בניה ליחידות קרביות בצה"ל, ושהיא ובעלה 'הסרוג' הרב יעקב צ'יקוטאי, רבה של מודיעין-רעות, רואים במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו, היתה השפעה על פסיקתו באשר ליחס ההלכתי כלפי מדינת ישראל?
ככלות הכל, הנערה רבקה צ'יקוטאי היא זו ש'גררה' את אביה ואימה הרבנית מרגלית נ"ע לכיכר העיריה בתל אביב בלילות יום העצמאות (בתקופה בה שימש אביה רב ראשי לתל אביב) ליהנות מתצוגת הזיקוקין, והיא זו שאירחה אותם לאחר נישואיה, מידי שנה, בחצר ביתה במודיעין בבוקר יום העצמאות, כדי לקיים את 'מצוות היום' שמקיפה רבבות אלפי ישראל ביום העצמאות – מינגול של בשרים על האש שבחצר, לכבוד חגה של המדינה.
את תמצית יחסו של הרב עובדיה למדינת ישראל, ניתן למצוא בתשובה המופיעה בספר השו"תים שלו 'יביע אומר', שאותה מסכם הרב פרופ' יצחק קראוס: "הרב עובדיה יוסף התחבט בשאלת מעמדה [ההלכתי] של מדינת ישראל והאם יש לקרוא הלל בברכה ביום העצמאות. גישתו אמביוולנטית: מחד, מדינת ישראל היא נס לעם היהודי ומשמשת מקום הצלה לעם היהודי ומקום תורה; מאידך, יש צרות מבית ומחוץ: מבית, פרנסי המדינה אינם הולכים בדרך תורה ומצוות; ומחוץ, אוייבינו קמים עלינו לכלותנו. כיוון שכך, פוסק הרב עובדיה, אין לומר הלל עם ברכה ביום העצמאות, ויחד עם זאת אין למחות ביד האומרים הלל, כי יש להם על מה לסמוך".
עד כמה היתה לבתו 'הסרוגה' רבקה, השפעה על עמדה זו, אין לדעת ולעולם לא נדע. אולם רמזים לטענה כי עמדתה ייתכן והשפיעה על דמות אחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים, פזורים פה ושם בין 230 עמודי ספרה 'בית יוסף – הרב עובדיה יוסף, הסיפור שלא סופר', שחושף לראשונה את אורחות חייו המשפחתיים של הרב עובדיה, והינו באמת בגדר 'הסיפור שלא סופר'. הספר נכתב בידי שניים - הבת רבקה צ'יקוטאי ואיתמר אדלשטיין, וראה אור בימים אלה בהוצאת 'ידיעות ספרים'.
הרב והרבנית הלכו לראות זיקוקים ביום העצמאות
הספר 'בית יוסף' חושף יותר מטפח על חלומותיו המיסטיים של הרב, על שיחותיו עם ראשי הממשלה ופגישותיו עם מנהיגי העולם ושועיו, ופסקיו לגבי מבצעים ביטחוניים סודיים. הספר מכסה את כל ימי חייו, מאז גדל בעוני בדירת חדר וחצי, ועד לימים שבהם הפך חדר הלימוד והכתיבה שלו לאחד החדרים החשובים בישראל.
רבקה צ'קואטי מדגישה כי הוריה גרו כמעט כל חייהם בשכונות מגורים מעורבות של שומרי מצוות וחילוניים. "אני, מגיל 12 עד 20, גרתי איתם בשדרות רוטשילד פינת שיינקין. אבא אף פעם לא אמר לי 'אל תרדי לשחק עם ילדי השכנים', שחלקם היו חילונים גמורים".
אהבתי מאוד לשמוע שירי ארץ ישראל. אבא ואמא ידעו, וכשחזרו יום אחד מחו"ל, הביאו לי מתנה יקרה: רדיו טייפ דאבל קאסט. הקלטתי את יהורם גאון ושירי להקת הנח"ל
כשסיימה את כיתה ח' ב'בית יעקב' ברחוב אוליפנט, התלבט אביה באשר להמשך דרכה. האופציות היו שתיים: או התיכון הממ"ד צייטלין או סמינר בית יעקב. לבסוף נפלה אופציית צייטלין, בשל היותו מוסד מעורב. "אבא אמר שבית יעקב זו האופציה היחידה, אבל הוסיף: 'זה מה שיש. אם את לא רוצה ללמוד שם, אל תלמדי. אנחנו לא מכריחים'. במוסד שניהל הרב שרנסקי סבלתי מאוד, אבל נשכתי שפתיים. בדיעבד אני יכולה לומר שאלמלא החיבוק של אבא, אולי לא הייתי נשארת בעולם הדתי. בכל אופן, אמונה תמימה לא קיבלתי בבית יעקב. אני לא הסכמתי עם גזירות שלא נמצא להן טעם. כל דבר רציתי להבין מן השורש. שאלתי למה אסור ללבוש חצאיות ג'ינס, ומה ענו לי: 'אלה חוקות הגויים'. גם קורדרוי אסרו. גם זה חוקות הגויים?"
בית יעקב, היא נזכרת, אסרו עליה ללבוש בגדים שמצאו חן בעיניה, בטענה שאינם צנועים, אף על פי שהיו צנועים למהדרין. "אסרו עלינו ללבוש גרביונים בצבע כחול, אלא רק גרביונים שקופים. אמרתי שהכחול צנוע מהשקוף. אבל אסרו. גם בגדים בצבע אדום אסרו. אני מאוד אהבתי צבע אדום, ועד ביום מחצית מארון הבגדים שלי בצבע אדום. שאלתי את אבא איך לנהוג והוא השיב: 'תקני כל מה שאת רוצה, אבל ללימודים תלכי לפי הדרישות שלהם', וכך נפתרה הבעיה".
מוסיפה רבקה: "אבא ואמא התחשבו מאוד ברוח העצמאית שלי. אהבתי אז מאוד לשמוע שירי ארץ ישראל וגל"ץ. אבא ואמא ידעו, וכשחזרו יום אחד מחו"ל, הביאו לי מתנה יקרה: רדיו טייפ דאבל קאסט, והקלטתי את יהורם גאון ושירי להקת הנח"ל ואירגנתי לי רשימת השמעה פרטית – ואבא רק הגיב בחיבוק. אתה יודע מה? במבט לאחור אני חושבת שזה מה שהשאיר אותי במסגרת ולא הרחיק אותי".
אחותי שרה ציירה להפליא. אבא עודד אותה לפתח את כשרונה ואף הסכים לממן לימודיה אצל מורה לא דתי. העיקר שתלמד
אגב כך היא חושפת לראשונה כיצד הפך אחיה יצחק, כיום ראשון לציון והרב הראשי, למחברה של סדרת 40 ספרי ההלכה 'ילקוט יוסף', המבוססת על פסקי אביו, הרב עובדיה. "יצחק, כשהיה בן 17, למד בישיבת נתיבות, וכשיצאו לחופש ציידו אותם בשאלות הלכתיות. יצחק בא לאבא וביקש פסיקה בשאלות אלה. אבא הוריד לו ספרים, הראה לו טקסטים, ויחד פתרו את הסוגיה. אבל אבא לא הסתפק בזה ואמר לו: 'תכתוב את התשובות'. כך נולדה הסדרה. אבא הוביל כל אחד מילדיו על פי דרכו. אחותי שרה, כיום שרה טולדנו, ציירה להפליא. אבא עודד אותה לפתח את כשרונה ואף הסכים לממן לימודיה אצל מורה לא דתי. העיקר שתלמד. כך לגבַּי – כשדרשתי ללכת לכיכר מלכי ישראל לראות את זיקוקי יום העצמאות, ההורים באו איתי ברצון".
התרת עגונות מלחמת יום הכיפורים
רבקה צ'קוטאי היא בתם השמינית של הרב עובדיה והרבנית מרגלית, מבין 11 ילדיהם, שחושפת סיפורים שלא סופרו על הרב מזווית אחרת: הרב בנעלי בית, כאיש משפחה, כאדם, כישראלי, כאב הדואג לחינוך ילדיו. כך למשל הסיפור בספרה על דגל ישראל במכללה שהקימה אחותה עדינה להקניית מקצוע מועיל לנשים דתיות (ושנסגרה למרבה הצער): "כאשר אחד מבכירי המכללה החליט שלא להציב דגל ביום העצמאות, הוא נקרא אל הרב עובדיה לבירור, ונשאל אם התקציב מגיע מהכיס שלו או מזה של המדינה, והאם לא נראה לו ראוי להודות למדינה, שבזכותה יש אין‐ספור בני תורה בארץ? כיוון שהאפשרות השנייה היא הנכונה, יתכבד נא האיש וישיב את הדגל למקומו."
כאשר אחד מבכירי המכללה החליט שלא להציב דגל ביום העצמאות, קרא לו הרב עובדיה ושאל אם לא נראה לו ראוי להודות למדינה, שבזכותה יש אין‐ספור בני תורה בארץ? יתכבד נא האיש וישיב את הדגל למקומו
רבקה צ'יקוטאי: "כולם מכירים את פסקי הרב, את גדלותו העצומה, את בקיאותו, את אהבת האדם שבו (למשל פסיקותיו מרחיקות הלכת בענייני עגונות מלחמת יום הכיפורים). זהו החלק הגלוי של הסולם ש'ראשו מגיע השמיימה'. אבל מי מכיר את אבא מנקודת המבט של 'רגליו מוצבות ארצה'? רק אנחנו הילדים הכרנו אותו מן הזווית הזו – ועליה באתי לספר ב'בית יוסף'".
סיפורן של העגונות (שפורסם בהרחבה גם בספר 'רב, אלוף' – הביוגרפיה של הרב מרדכי פירון זצ"ל שכתב חגי הוברמן) תופס מקום נכבד גם בספרה של הרבנית צ'יקוטאי: "מאות עגונות המלחמה... הובילו את הרב עובדיה לאחד האתגרים הגדולים והמורכבים שעמם התמודד בחייו, שייתכן, רק ייתכן, שכל חייו התורניים היו רק עבור הרגע ההוא. עבורו הגיע למלכות"; והיא ממשיכה ומספרת (עם אדלשטיין) את סיפורן של העגונות, בפרק המוקדש לתעוזתו של הרב בסוגיה מורכבת זו: "המלחמה נסתיימה עם 950 נעדרי צה"ל הנשואים... עם 950 עגונות, שחייהן נעצרו באחת... כאלף בחורות צעירות שעולמן חרב עליהן, ובאופן אכזרי מאין כמוהו... הרב הראשי לצה"ל הרב פירון ושר הביטחון דיין, הגיעו למסקנה שישנה רק דמות אחת שיכולה לענות על כל הדרישות, כזו שתהיה מקובלת על כל המגזרים והכול יקבלו את הפסקים שתוציא. שעות ספורות אחר כך התקבלה בלשכת הראשון לציון הרב עובדיה יוסף פנייה דחופה מהרב הצבאי הראשי פירון, ובה בקשה כי יעמוד בראש בית הדין המיוחד לענייני עגונות של צה"ל. הרב עובדיה ידע שלפניו אחת הסוגיות הסבוכות ביותר שאיש הלכה נצטרך להתמודד עמן מימיו. הוא נענה לבקשה, ובתנאי שיחד איתו ישבו בבית הדין המיוחד בתל אביב גם הרב ז'ולטי והרב גולדשמידט מירושלים. כך יהיו יחד אשכנזים וספרדים, אישים המקובלים על כל חלקי העולם התורני של אותה העת.
אבא אף פעם לא אמר לי "אל תרדי לשחק עם ילדי השכנים", שחלקם היו חילוניים גמורים
"...בכל יום התכנס הצוות בבית הדין כדי לשבת יחד... בהמשך היום, אחר הצהריים, קיבלו השלושה בבית משפחת יוסף בשדרות רוטשילד בתל אביב את העדויות הלא פורמליות. מִצעד בלתי נגמר של נשות הנעדרים, חברים לנשק, קצינים זוטרים ובכירים, ואף בכירים מאוד. בכניסה, עמדה הרבנית מרגלית. כל אימת שנכנסה לבית אחת האלמנות, תפסה אותה המארחת מיד בחיבוק רחב והושיבה אותה לידה. אותן נשים, ברובן צעירות ללא ילדים, פרצו בבכי תוך רגעים ספורים... כאן נכנסה לתמונה בעלת הבית. כל אחת מהנשים הללו קיבלה יחס חם ועוטף. מיד עשו את דרכן כוסות תה חם ועוגיות, עוד חיבוק ועוד נשיקה. לאט לאט הנשים הבוכות הצליחו לספר למארחת את סיפורן. בדרך הזאת הן הצליחו להיזכר בעוד ועוד אמירות, סימנים, משפטים ששמעו, ועליהם חזרו כמה דקות אחר כך באוזני הרבנים.
"...עם רדת הלילה התפזרו כל הבאים חזרה לבתיהם. רק עתה, לראשונה מהבוקר, יכלו הרב עובדיה ורעייתו לשבת לכמה דקות, רק שניהם, ולשתף בחוויות המורכבות שעברו עליהם. בכל לילה שכזה התיישבו שניהם במטבח, לאכול ארוחת ערב, שבסיומה תמיד נותר חלק גדול מהאוכל על השולחן. הוא סיפר לה על הספיקות ההלכתיים. היא סיפרה לו על הרגעים האישיים. כל אחד הציג את הצד שהוא שמע על הסיפור, את החיצים שדקרו את ליבו שלו. יחד השלימו זה לזה את הפרטים שיכלו להוסיף, להרחיב, לפתור את הלבטים. העבודה המשותפת נשאה פרי. כל ישיבה לילית כזאת הסתיימה בבכי של שניהם. המפגש הטראומטי הותיר את אותותיו בזוג יוסף. לימים הוא יוביל את הרב עובדיה לאחת ההחלטות הדרמטיות והידועות ביותר שקיבל, שהסעירה את השיח הישראלי למשך שנים רבות, ולמעשה ממשיכה להשפיע עד היום".
מוסיפה רבקה בשיחה ל'מצב הרוח': "הייתי אז בת 14. ראיתי וחוויתי את שפע החיבה וההערכה שחלקו אבא ואמא לעגונות הללו. כיצד ישב אבא כל הלילה בעיניים דומעות על המדוכה, עד שהוציא לאור את הפסיקה שהתירה את כל העגונות האומללות, על סמך עדויות פורנזיות – דיסקית, צילומים, טביעות אצבע וכדומה –ואיפשרה להן לפתוח דף חדש בחייהן".
חברותא של הבת והאבא
רבקה צ'קוטאי זוכרת את רגעי הולדת ש"ס בברכת הרב עובדיה, שבאה לעולם בשל היחס השונה לפסיקה הספרדית, לתלמידים הספרדים, לקהילות הספרדיות. "אבא זכר את הדמעות שלנו בבית יעקב, כשלא קיבלו את סידורי התפילה שהבאנו מהבית", היא נזכרת. "לשמחתי אני סגרתי מעגל בנושא זה כששלחתי את הילדים שלנו לבי"ס נועם, כשכבר בכיתה א' קיבלו הילדים רשימת ספרי לימוד, לרבות סידור, אבל לגביו כבר נכתבשהוא צריך להיות 'בנוסח בית אבא'...".
אחרי הסמינר רצתה רבקה לעבור למכללת ירושלים, בראשות הרב יהודה קופרמן, בבית וגן, ירושלים. "תחילה ההורים לא רצו לשמוע, אבל אני לא הפסקתי להתחנן. 'למדת מספיק', אמרו לי. 'לא יתחתנו איתך', הזהירו. הצעתי שאלך לעבוד כמורה בערי פיתוח, אבל ההורים שוב התנגדו. ישבתי בבית ואכלתי את הלב. לבסוף החלטתי לכתוב מכתב אישי לאבא והנחתי על הכרית של מיטתו: 'איך זה שכדיין אתה מקפיד לשמוע את שני הצדדים, ובעניינִי אתה אוטם אוזניים, והכל בגלל הרבנים האשכנזים שלא רואים בעין יפה את המכללה? העדפת שאלך למוסדות חרדים, אבל לא קיבלתי שם לא יראת שמים ולא אמונה. יצאתי משם ריקנית'. היום זה נשמע חצוף אבל הבנתי שזו הדרך היחידה לשבור את הקיפאון.
"ב-2 בלילה אבא הלך לישון וקרא את המכתב. בבוקר קרא לי ואמר: 'אני רוצה לדבר עם הרב קופרמן'. צילצלתי מיד למיכללה והצגתי עצמי כבת של הרב עובדיה יוסף. מעולם לא עשיתי זאת קודם; בכיתות רבות בהן למדתי לא ידעו את זהות הוריי. הסברתי לו שאבא רוצה לפגוש אותו מיד, הוא הסכים להגיע מיד לביתנו ברחוב ז'בוטינסקי בירושלים. הרב קופרמן סיפר על העבודה החינוכית, כמו למשל לימוד הלכה ממקורותיה, כולל על פי ספריו של אבא. אבא התלהב ושמח לשמוע לומדות גם בנות נשואות וכולן באות בכיסוי ראש. אני זוכרת שאמא נכנסה לחדר, ושאלה: 'הרב קופרמן, אם רבקה תלמד אצלך, היא תוכל להתחתן?' והרב קופרמן השיב בהתלהבות: 'בוודאי, ללא ספק'. בקיצור, הלכתי ללמוד שם ובחרתי ללמוד תנ"ך ויעוץ חינוכי. אבא אמר אז: אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ".
הבנים והבת שלי שירתו בתפקידים קרביים מבצעיים בצה"ל, אחד מהם קצין בצה"ל, ואת כולם קירב הסבא הרב עובדיה
רבקה מספרת כי בתחילה היו הלימודים קשים ביותר, בעיקר בתנ"ך, לגבי נערה שלמדה חומש ורש"י עם מעט מאוד מדרשים. "אמרתי לאבא שאני לא מבינה כלום. אבא הגיב בהבנה: 'אין בעיה. ב-10 בלילה אני חוזר מהשיעור הקבוע, ואז נשב ונלמד, וכך הפכנו אבא ואני לחברותא ללימודי תורה ונביאים. כל פעם היה מחמיא לי: 'תענוג ללמוד איתך'. זה טילטל אותי ושקדתי על הלימודים ללא הפסקה. בשנה השניה למדנו בשיעורי הלכה בסוגיית רחצה בשבת, מתוך כתבי אבא. עד אז הבנות לא ידעו שאני בתו. עד שאחת הבנות גילתה זאת, ומאז דרשו שאני אלמד אותן. אמרתי שהעובדה שאני בתו אינה אומרת שאני מכירה את פסיקותיו. באתי לאבא וביקשתי עזרתו. והוא עלה לספרים שלו, שלף מקורות ולמד איתי בצורה מקיפה ומלאה כדי שאוכל להסביר את עקרונות הפסיקה שלו לבנות".
כשהגיעה השעה 'לדבר בשידוכין', היא נפגשה בלובי המלון הסמוך לביתה עם מועמדים שונים, ושאלתה הראשונה כלפי המועמד היתה לדעתו לגבי לימודיה במיכללה. רובם לא ראו זאת בעין יפה, נימקו זאת ב"עמדת הרבנים", ובכך הסתיים הדייט. כשהבינו במשפחה שחתן חרדי לא יקנה את ליבה, פסק אחיה הרב דוד כי "היא צריכה הסדר'ניק". כך הגיעה הסוגיה לשולחנו של הרב ישעיהו הדרי זצ"ל ראש ישיבת הכותל, ששידך בינה לבעלה הרב יעקב צ'יקוטאי, 'סרוג' אף הוא, שהתחבב מאוד על אביה ומאז לא זזה ידו מתוך ידו.
רבקה: "יעקב שאל את אבא אם עליו להחליף את הכיפה הסרוגה, ונענה: 'מה פתאום? לא חשוב מה יש על הראש. חשוב מה יש בתוך הראש'". מאז גדלה המשפחה וכיום יש בה חמש בנים ובת, וכולם שירתו שירות מלא בתפקידים קרביים מבצעיים בצה"ל, אחד מהם קצין בצה"ל, והבת בשירות לאומי. כיום משרתות שתי נכדותיה הגדולות בצבא - האחת קצינה בחיל מודיעין ומשרתת באיו"ש, והשניה ביחידת מזל"טים בחיל האויר. "הבנים התגייסו בעידודו של אבא ובתמיכתו וקיבלו ממנו חיבוקים ותפילות. את כולם קירב אבא וחלק להם צביטות בלחיים וצ'פחות על הכתף".
אנחנו יכולים ללמוד תורה, יכולים להתפלל, אם לא היו שומרים עלינו אנשי צה"ל, מה היינו עושים?
בסיום ספרה דנה רבקה צ'יקוטאי, הבת הציונית של הרב עובדיה, בשאלה אם אביה היה ציוני. וכך נכתב ב'בית יוסף' שלה ושל אדלשטיין: "כשקראו לרב עובדיה 'אנטי‐ציוני', הוא התרתח והתמרמר באוזני כל מי שמוכן היה לשמוע... הוא הרגיש שרוצים להתנגח בו, שזו תעמולה חסרת ביסוס. 'הרי', כך חזר וטען, 'במשך עשר שנים הייתי רב ראשי. נמניתי עם הסגל הבכיר של המדינה. בתפקיד ממלכתי! אז אני לא ציוני?! אני, שמדי יום מתפלל שלוש פעמים על ציון ועל ירושלים, על תושבי המדינה, על כוחות הביטחון ועל חיילי צה"ל, אני שפסקתי לומר הלל ביום העצמאות, אני לא ציוני?! מה הוא ציוני בכלל? מי שמם לקבוע?
"...בפעם אחרת נאמר עליו שהוא נגד חיילי צה"ל... הפעם, במיוחד על רקע תקיפות נגד חיילי צה"ל החרדים בתוככי השכונות החרדיות בירושלים, פירסם הרב: 'אלה שנמצאים בצבא משרתים את עם ישראל. מלאכתם מלאכת שמים. שומרים על עם ישראל. על ידי שהם שומרים עלינו, אנחנו יכולים ללמוד תורה, יכולים להתפלל. בלעדיהם היו הרשעים האלה באים, 'והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו', ולא נותנים לנו מנוחה... בזכותם נתפלל ונלמד תורה. צה"ל עושים חסד עִם עַם ישראל. 'וחסדי מאתך לא ימוש'. כולם אנשי חסד, ה' ישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום, מעתה ועד עולם, יחזרו לביתם לחיים טובים ולשלום. כל אחד צריך להעריך את זה. לא בחינם אנחנו עושים 'מי שברך' בכל יום שבת לפני פתיחת ההיכל לחיילי צה"ל, המוסרים את נפשם בשביל זה, נהרגים על יחוד קדושת השם, על יחוד קדושת ארץ ישראל. לכן צריכים להעריך את הדבר הזה, לברך אותם. אם רואים חייל, צריך לנשק אותו, הוא מוסר את עצמו בשביל עם ישראל, נותן לנו ללמוד תורה, נותן לנו להתפלל. אם לא היה הוא, הייתי יכול להתפלל?! כל רגע יבואו אנשי החמאס 'מלאה הארץ חמס מפניהם', מה היינו יכולים לעשות? לאיפה נלך?"