לאון בלום נולד בפריז בשנת 1872 למשפחה יהודית אמידה שחינכה את ילדיה על ערכי החירות, השיוויון והאחווה של המהפיכה הצרפתית. הוא למד משפטים באוניברסיטת סורבון היוקרתית, אולם בשל רגישותו למילה הכתובה והיכולת הוורבלית והטקסטואלית שלו בחר לעבוד כמבקר ספרות והעריץ את גתה, שייקספיר וטולסטוי.
פרשת דרייפוס ב-1894 שינתה את מסלול חייו. כמו צרפתים אחרים - אנשי אקדמיה, סופרים, ליברלים וסוציאליסטים, יהודים ולא יהודים - הוא התגייס למאבק למען משפט הוגן לדרייפוס, ובין השותפים למערכה מצא גם את ז'אן ז'וֹרס, חבר פרלמנט צרפתי ומנהיג סוציאליסטי, שהפך לחבר אישי ומורה דרך פוליטי.
בעידודו של ז'ורס הצטרף בלום למפלגה הסוציאליסטית של צרפת והחל לפרסם מאמרים ביומון המפלגה 'האנושות' (בצרפתית (L'Humanité. במקביל לעיסוקיו הפוליטים הפנים-צרפתים, בלום גילה עניין רב בציונות, וב-1927 הצטרף לוועד הפרו-ציוני "צרפת-ארץ ישראל". ב-1928 חבר ל"ועד הסוציאליסטי הבינלאומי למען ארץ-ישראל" וב-1929 הצטרף לסוכנות היהודית.
ערב מלחמת העולם הראשונה, שרוחות המלחמה נשבו בעוצמה רבה, נועד ז'ורס עם מנהיגים סוציאליסטים אחרים ברחבי היבשת וקרא להם לקרוא לשביתת פועלים כללית במאמץ אחרון למנוע מלחמה.
שבועות לאחר מכן, ז'ורס נורה על ידי לאומן צרפתי בזמן שישב בבית קפה בפריז ובלום שהיה אז בן 42 נכנס לפעילות פוליטית קדחתנית. תחילה נבחר כיו"ר הנהלת המפלגה ולאחר מכן, ב-1919, כחבר פרלמנט מן המניין.
בשנים שלאחר מכן, על רקע המהפיכה הבולשביקית ברוסיה והתחזקות הסוציאליזם הרדיקלי, התפצלה מפלגתו של בלום לשניים והוא נבחר לעמוד בראש מפלגה צרפתית סוציאליסטית לא מהפכנית.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ולאחר שנים שהמפלגה הקומוניסטית בצרפת סירבה לשתף פעולה עם מפלגתו של בלום בהוראת הקרמלין, ניתן אור ירוק לאיחוד והוקמה מפלגת ה'חזית העממי'ת בראשותו של בלום.
האיחוד הוכיח את עצמו ובבחירות לראשות הממשלה שהתקיימו ב-1936, בלום עשה היסטוריה ונבחר לראש הממשלה היהודי הסוציאליסטי הראשון של צרפת.
"מוטב היטלר מבלום"
הבחירה בבלום גררה תגובות אנטישמיות. עוד ביום השבעתה ב-6 ביוני 1936, פנה אל בלום מעל בימת בית הנבחרים מי שעתיד היה לכהן שנים מאוחר יותר כראש המשרד הכללי לענייני יהודים בממשלת וישי קסוויה ולה והטיח בו: "עלייתך לשלטון, אדוני ראש הממשלה, היא בוודאי מאורע היסטורי. בפעם הראשונה ישלוט בארץ גלית־רומית עתיקה זו יהודי. אני מעז לומר בקול מה שהארץ כולה חושבת: מוטב שיעמוד בראש הארץ הזאת אדם ששורשיו שייכים לאדמתה ולא תלמודיסט ממולח".
בהזדמנויות שונות אחרות לאומנים צרפתים חזרו וקראו לעברו כי "מוטב היטלר מבלום".
בלום לא נרתע מהקיצוניים, אולם בשל חילוקי דעות פנימיים נאלץ לפרק את ממשלתו כעבור שנה אחת בלבד. כשנה וחצי לאחר מכן, הוא חזר לכהן שוב כראש ממשלה וכשר אוצר לפרק זמן קצר בחודשים מרץ-אפריל 1938.
ב-1940, עם כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית בלום נמלט לדרום צרפת, אולם המרשל פטן, ראש ממשלת הבובות של וישי, הורה לעצור אותו. הוא הועמד למשפט ראווה בשנת 1942 בעיירה ריום בניסיון להוכיח כי בלום וממשלתו עומדים מאחורי תבוסת צרפת במלחמה העולם השנייה.
אלא שבלום, בעל ההכשרה המשפטית, הדף את כל הטיעונים נגדו והפך את המשפט לכתב אישום נגד ממשל וישי והנאצים. המשפט גרם למבוכה רבה לממשל, וראשיו הורו להפסיקו.
באפריל 1943, הסגיר ממשל וישי את בלום לנאצים והוא נשלח למחנה העבודה בוכנוואלד, שם נכלא באגף מיוחד שמיועד לאסירים בכירים. לקראת סוף המלחמה, עם התקדמות בעלות הברית למחנה, הורה הפיקוד הנאצי להוציא את בלום להורג, אולם הכוחות בשטח לא ביצעו את הפקודה ובלום שוחרר ב-5 במאי 1945.
"הזדמנות היסטורית שלא תחזור"
לאחר המלחמה, חזר בלום לפוליטיקה והוביל את הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית, ששלטה בין 16 בדצמבר 1946 ל–22 בינואר 1947. לאחר מכן, עם המעבר לשלטון נשיאותי בצרפת, הוא נשלח כשגריר מיוחד מטעם ממשלת צרפת לארצות הברית על מנת להשיג הלוואות למימון שיקומה של צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה.
במאי 1948, ערב סיום המנדט הבריטי, ביקרו את בלום בצרפת אליעזר קפלן ויוסף שפרינצק. הם ביקשו להתייעץ איתו, בשליחות דוד בן-גוריון, אם להכריז על הקמת המדינה למרות ההתנגדות הנחרצת של משרד החוץ האמריקאי. בלום ענה להם: "זוהי הזדמנות היסטורית חד-פעמית. אם לא תסתכנו עכשיו, הזדמנות כזו לא תחזור".
בלום זכה לראות את מדינת ישראל קמה. "ארץ ישראל עבורי", כתב, "היא מולדת של כבוד, שיוויון וחירות עבור כל אותם יהודים שלא זכו, כמוני, למצוא מולדת בארצות מושבם". הוא נפטר בפריז בשנת 1950.
אף על פי שימי ממשלתו של בלום היו קצרים, היא נחשבת לאחת הממשלות המשפיעות ביותר בתולדות הדמוקרטיה הצרפתית וחתומה על שורה של הישגים כלכליים-חברתיים, בהם: הנהגת שבוע עבודה של 40 שעות, שבתון חלקי ביום שני, חופשות בתשלום לעובדים, הסכמים קיבוציים בנוגע לדרישות שכר, והלאמת תעשיית הנשק. כמו כן הרחיבה ממשלת בלום את זכויות האוכלוסייה הכבושה באלג'יריה.
בתוך כך, נציין כי אחרי בלום כיהנו בצרפת ארבעה אישים נוספים ממוצא יהודי כראשי ממשלה: רנה מאייר (1953), פייר מנדס פראנס (1954–1955), מישל דברה (1959–1962) ולורן פביוס (1984–1986).
על-שמו של בלום נקרא קיבוץ כפר בלום שבאצבע הגליל וכן רחובות במספר ערים בישראל.
יהי זכרו ברוך!