מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שביקש לשהות בשבת אצל רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעל שם טוב (הבעש"ט). רבי ברוך היה אדם מחושב, מסודר, מקפיד על לבושו, סבר פניו רציני תמיד, והתנהגותו שמרנית לפי כל כללי הנימוס. ואילו רבי לוי יצחק היה ההיפך המוחלט: כולו אחוז התלהבות ושמחה. אך רבי לוי יצחק התחייב בפני מארחו שבשבת זו ישלוט ברגשותיו וינהג באיפוק.
ליל שבת. החזן מתחיל 'לכו נרננה', ור' לוי יצחק כבר מרגיש צורך עז לצעוק 'שבת קודש!', אבל נאמן להבטחתו - שתק. ב'לכה דודי' התאפק קשות, ולא פצח בריקוד סוער, וכך גם ב'שלום עליכם'. כשהתחיל ר' ברוך את הקידוש, כמעט לא יכול ר' לוי יצחק להתאפק. הוא נשך את שפתו התחתונה בניסיון להחניק את הניגון שכמעט ופרץ בקולי קולות. את ליבו של ר' לוי יצחק מילאה שמחה עצומה על כך שזכה לשבות עם הצדיק הנפלא, נכדו של הבעש"ט.
לאחר מספר דקות ניגש אחד החסידים לאורח החשוב כשבידו מגש גדול עמוס בסוגי בשר שונים. "האם אפשר להציע לכבוד הרב מנת בשר לכבוד שבת?" שאל החסיד. "יש לנו פה מספר סוגים, מה הרב אוהב, עוף או שניצל?". התלהב ר' לוי יצחק, שכח את הבטחתו והשיב: "אני... אני... אני אוהב את ה'!" - ומרוב התלהבות נטל את המגש מידי החסיד וזרקו כלפי מעלה. בגדי הנוכחים כמובן התלכלכו, כולל בגדיו של ר' ברוך.
באותו רגע הבין רבי ברוך את עוצמת אהבת ה' היוקדת בליבו של ר' לוי יצחק, והחליט באותו רגע כי את הבגדים האלו ישמור עם הלכלוך ולא יכבסם לעולם...
***
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ" (דברים י', י"ב)...
מפסוקים אלו נלמד, שהדבר היחיד הנתון לבחירתו של האדם בחייו הוא רמתו הרוחנית. את מראהו, כישרונותיו, מצבו המשפחתי והכלכלי, קבע לו הבורא. לעומת זאת, רמתו הרוחנית נתונה בידו, כפי שאומרת הגמרא (ברכות ל"ג, ע"ב): "ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר: 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה".
אך מן ההמשך: "וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ" ניתן גם ללמוד, שלא מספיק שלאדם תהיה יראת ה', אלא שהקב"ה מבקש מהאדם שתהיה לו גם אהבת ה'. אומר הרמב"ם: "וכיצד היא האהבה הראויה? שיאהב את ה′ אהבה גדולה יתירה עזה מאד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה′, ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו הוא חולה חולי אהבה שאין דעתו פנויה מאותה אהבה...".
בספר 'חובת הלבבות' (שער אהבת ה'), הסביר את חשיבותה של אהבת ה', בכך שבזה האדם מבטא לאן הוא באמת שייך, שזו מדרגה אחרת לחלוטין מן המקום שבו הוא מחוייב לפעול לפי הציווי שקיבל. אדם שאוהב מישהו, מחפש את קירבתו, להיות דומה לו, וזה לשונו: "אבל מה עניין האהבה באלוקים? הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא, כדי שתדבק באורו העליון; והוא שהנפש עצם רוחני, נוטה אל הדומה לה מהאישים הרוחניים ומתרחקת בטבעה מאשר הוא כנגדה מן הגופות...".
המשימה הגדולה שמשה רבינו מטיל על כתפי ישראל, היא לחיות חיים של מחוייבות, של יראה, אבל שמובילה אותנו עד לכדי אהבת הבורא, עולם של ההזדהות מוחלטת וחיבור מושלם עם הקב"ה.
שבת שלום.