אחרי העיסוק בקדושת ההר, זירתה של ההתגלות החד-פעמית במתן תורה, מלמדת התורה על קדושתו המתמדת של המזבח: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ', כ"ב). ובעקבות ביטוי רב-עוצמה זה, מורה התורה בספר דברים על אופן יישומו: "ובנית שם מזבח לה' א-להיך מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך..." (כ"ז, ה'-ו'), משימה שיהושע בן-נון ביצע כרוחה וכלשונה.
בבוא העת לבניין בית-מקדשנו, הרחיב שלמה את האיסור: "והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו" (מלכים א' ו,' ז)'. מסביר 'דעת מקרא': "ואמר 'מסע' – שהיו מסיעין את האבנים השלמות, ולא הצטרכו לשום תיקון אלא להנחה בלבד במקומן... כל זה נעשה מפני שנמנעו מלהזדקק לכלי ברזל בהר הבית..." (עמ' קי"ט).
לעומת זאת, לגבי ביתו נהג שלמה ההיפך מכך: "כל אלה אבנים יקרת כמדות גזית מגררות במגרה מבית ומחוץ, וממסד עד הטפחות ומחוץ עד החצר הגדולה" (מלכים א' ז', ט'). 'מגרה'- זהו משור מברזל, כפי שפרש 'דעת מקרא' בשם הגר"א: "כי במקדש לא היה במגרה, אבל בביתו היו במגרה" (עמ' קל"ד).
מהשתלשלות העניינים בתורה ובתנ"ך ניתן להצביע על שתי תובנות. האחת, יש הבדל עקרוני בין 'הבית' שנועד במישרין לעבודת ה', ובו ראוי להחיל את האיסור להנפת ברזל, ואף להרחיבו, משום שעבודת ה' הישירה שוללת שימוש בברזל 'המקצר ימיו של אדם' (בעקבות המשנה במידות).
לא כך לגבי בית המלך, שבו ההקפדה הייתה הפוכה: שימוש נרחב בברזל 'מהמסד ועד לטפחות', שהרי בית המלך תכליתו הגדולה היא יישום המשפט, המחייב לפעמים שימוש בחרב, כפי שהוכיח שלמה בעצמו במפורסם שבמשפטיו: "ויאמר המלך קחו לי חרב. ויבאו החרב לפני המלך..." (מלכים א' ג', כ"ד).
השנייה, קשורה בשאלה איך בדיוק מועבר המסר הזה של רתיעה מהברזל. וידועה הדעה (בבלי, זבחים נ"ד ע"א) שהמזבח נבנה מ'חלוקי אבנים', כלומר, אבניו מיוחדות; ניצב הוא כמעין אנדרטה תמידית. צורתו בכל עת מלמדת על הרעיון, והמתבונן יבין.
מולה עומדת הגישה במסכת מידות (ג' ד'), המדברת על ייצור האבן מ'קרקע בתולה', כך שמתבטל החשש שנגעה אי-פעם בברזל. ולפי זה, לא המראה הוא העיקר: חיצונית, האבן איננה בולטת במאפיינים ייחודיים לה, אלא הסיפור, הכרת שורשיה וידיעת קורותיה של האבן.
וכאן מגיעים לחשיבות הזיכרון המשרתנו בכל הקשר יהודי, גם בהקשר זה. רבן יוחנן בן זכאי שאמר: "'אבנים שלמות תבנה' (דברים כ"ז, ו') - אבנים שמטילין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים" (תנחומא, יתרו י"ז). זהו רבן יוחנן שידע לזהות את הרגע שהמקדש חדל להטיל שלום בין ישראל לקב"ה. הוא שהבין שאבניו איבדו את סמליותן - בין שמדובר בסמליות המתייחסת למשפט, ובין לעבודת ה'.
אך גם אם בפועל אבד, סיפורן של האבנים נותר. הזיכרון שנטבע במילים, בשפה, בספרות חז"ל, ממשיך לעמוד נצחי לנגד עינינו, ולהפיח תקווה ל'אבנים עם לב אדם', אבנים שבסיפורן משדרות תקווה מתמדת לשלום.