ממשבר לצמיחה

הם שלושה מתוך חבורת אנשים, שפתאום באמצע החיים ספגו מכה אנושה, אובדן של אנשים קרובים, שאיימו למוטט אותם לחלוטין. ולמרות זאת, הם לא רק קמו והתאוששו, אלא עוד עשו זאת למען המדינה והחברה. שלוש דוגמאות שמלמדות איך אפשר לצאת מהמשבר לצמיחה.

משמחים את כולם ללא אף הבדל

אורית מרק אטינגר, בעבר בעלת טור ב'מצב הרוח', נשואה לדניאל ואם לצור שחר בן השנתיים, באה ממשפחה של עשרה אחים מעתניאל. בשנת 2016 איבדה את אביה מיכי מרק הי"ד בפיגוע ירי, בו גם אמא שלה נפצעה אנוש יחד עם שני אחיה. ב-2019 איבדה את אחיה הבכור שלומי שנהרג בתאונת דרכים בעת מילוי תפקידו במשרד ראש הממשלה.

בעקבות האובדן הקימה אורית את עמותת 'אור מיכאל' לזכרו של אביה. חברי העמותה לקחו על עצמם לעבור בבתי החולים ולשמח את האנשים. בנוסף היא גם מעבירה הרצאות.

למה הרגשת צורך להקים את העמותה?

"האבדן הוא קשה ומטלטל ומערער את הכל. פתאום הרגשתי שיש לי חוסר שליטה מטורף על החיים שלי. ברגע אחד לאבד אבא, אבל גם אמא לא הייתה בבית בגלל השיקום, ונותרנו בבית רק האחים. מחוסר שליטה הרגשתי שאני חייבת שליטה ורוצה להרגיש שיש דברים בידיים שלי".

הרב מיכאל ושלומי מרק זכרונם לברכה. צילום: באדיבות משפחה

אורית אטינגר: כשאתה עובר כאב אתה רוצה לדעת שיש לו משמעות ושיש סיבה למשברים שאתה עובר

אורית החליטה שהיא מחלקת את החיים שלה לשניים: מה שבידיים שלה ומה שלא: "מה שלא בידיים שלי, לא משנה, כי זה לא משהו שאני יכולה לשנות, אבל מה שכן בידיים שלי, זה איזה בן אדם אני בוחרת להיות, ומה אני מביאה לעולם", ומהמקום הזה היא הקימה את עמותת 'אור מיכאל', לאחר שהייתה עם אמא שלה בבתי החולים, וראתה עד כמה מסדרונות בתי החולים הם מקום קודר וכמה האנשים בו זקוקים לאהבה ולאנשים שיהיו שם בשבילם.

אורית מספרת שכיום יש מעל 1,000 בני נוער בהתנדבות מלאה בבתי החולים: "מתוך המקום הכואב בחרתי לבוא ולהוסיף אור, אנחנו משמחים את כולם ללא אף הבדל".

מאיזה מקום בלב שלך הפעילות מגיעה?

"זה בא ממקום שהרגשתי שחסר אור בעולם ואני רוצה להביא אור וגם ממקום של כאב. אמנם אני במצב קשה שאין מה לעשות איתו, אבל דרך הכאב הזה אני יכולה לבוא ולעזור לאנשים אחרים. בזכות העמותה יש מענה לאנשים שנמצאים בבתי החולים. אנשים יכולים לפנות אלי לגבי חולה שנמצא לבד ותוך חצי שעה מתייצבים לידו מתנדבים".

אורית מסבירה במה טמונה ההצלחה שלה: "יש לי אישיות קיצונית. ברגע שאני מקבלת החלטה, אני מסתערת עליה ומגשימה אותה, לא משנה מה. אני יכולה להיות בעצבות גדולה, וברגע אחד לעשות סוויץ' בראש ב-180 מעלות לכיוון השני".

בניסיון להבין איך מצליחים להתמודד מול המשבר, אורית אומרת שהחלטה להתגבר על משבר היא לא חד פעמית, אלא צריך בכל יום להחליט מחדש לקום מהמשבר, להמשיך לפעול ולא להיות בדיכאון.

במה הפעילות משפיעה עליך?

"הפעילות נותנת סיבה", מסבירה אורית את תפיסת עולמה: "כל אחד בעולם צריך משמעות וסיבה לחיים. כשאתה עובר כאב, אתה רוצה לדעת שיש לו משמעות, ושיש סיבה למשברים שאתה עובר".

אורית מסכמת את דבריה בנקודה העיקרית, שגורמת לה לקיים את פעילותה הענפה על אף הקשיים: "אם הדבר הזה קרה דווקא לי, ודווקא בנקודה הזאת של חיי, כנראה שזה מה שיגרום לי להביא את עצמי לעולם בצורה הכי מדוייקת שיש ולעשות את השליחות שלי".

לסיכום אורית מדגישה מה השליחות שלה: "אני לא יודעת למה הביאו אותי לעולם, אבל אני יודעת שאני עושה את ההשתדלות שלי להיות בן אדם טוב יותר, אם זה דרך אור מיכאל, או דרך ההרצאות שאני מעבירה", ומסיימת שוב במשפט החשוב ביותר מבחינתה: "אני עושה את ההשתדלות שלי להיות בן אדם טוב יותר".

מיזם 'היום השמיני'

פיני רבינוביץ (72) איבד את בתו דסי שנפטרה ממחלת הסרטן לפני כמעט 27 שנים. דסי היא ככל הנראה אחת מחולות הסרטן שהשאירה אחריה במדינה את החותם הגדול ביותר, חוץ ממאבקה הרפואי לקבל חוות דעת שניה, מה שגרם לכך שהיום כל אחד זכאי לחוות דעת רפואית נוספת. היא גם נודעה בשיר שכתבה 'עיגולים של שמחה', שעזר לה להתמודד עם המחלה בדרך אופטימית, מעשית ומלאת הומור. לאחר מותה נכנס השיר לתוך מערכות הלימוד של הצבא, משרד החינוך ותנועות הנוער.

פיני היה איש עסקים, אך מיום פטירתה של דסי לקח על עצמו לסייע למשפחות שכולות ובפרט מן השכול האזרחי וזאת על בסיס ניסיונו: "דסי נפטרה ואני קמתי מהשבעה, ומהרגע הזה הרגשתי שאני לבד. העמותות שעזרו, סגרו בפנינו את הדלת, והמבקרים פסקו מלהגיע". היות ומשפחת רבינוביץ התפרסמה, פיני התבקש להגיע ולדבר עם משפחות שכולות, והחל להתנדב בעמותה של נפגעי טרור וללוות את המשפחות של נפגעי הפיגועים, בעיקר בירושלים. לאחר מכן ירד לגוש קטיף ולשדרות ולאשקלון. "חטפתי נפילות של מרגמות לידי ולא הפסקתי".

לפני מספר שנים החליט פיני שהוא פורש מהעמותה ומקדיש את כל זמנו לנושא  השכול האזרחי. הרעיון להקמת העמותה הגיע דווקא מחברת הכנסת תמר זנדברג ממפלגת מרצ: "הגעתי לכנסת לקדם חוק יחד עם תמר זנדברג, והיא שאלה אותי אם יש לי עמותה. לאחר שהשבתי בשלילה, היא אמרה שכדי לקדם חוקים צריך עמותה. אז באותו רגע הקמתי את עמותת 'יקיר לי – יד ולב לשכול האזרחי' והתחלתי לקדם חוקים ופרוייקטים דרך הכנסת, וככה העברתי את החוק שמעניק קצבה למשפחה שכולה, חוק שיקום מקצועי להורים שאיבדו ילד, והארכת גיל הפרישה להורים השכולים".

פיני רבינוביץ': "הגעתי לכנסת לקדם חוק יחד עם תמר זנדברג והיא שאלה אותי אם יש לי עמותה. לאחר שהשבתי לשלילה היא אמרה שכדי לקדם חוקים צריך עמותה

דרך העמותה הקים פיני את מיזם 'היום השמיני', שהוא היום הכי קשה מבחינת המשפחה, לאחר שכולם הולכים ונאלמים, ויש צורך גדול בליווי המשפחה ברגעים הקשים האלה. פיני מספר שכשהוא שומע על משפחה שאיבדה ילד, הוא מגיע למשפחה.

מה אתה אומר למשפחה שכולה כשאתה בא לנחם אותה?

"'שלום, קוראים לי פיני, אני אב שכול – הבת שלי נפטרה מסרטן, אתם לא לבד בסיפור הזה'.
"אני מביא איתי שני דברים: פנקס שכתוב עליו 'זיכרונות ומחשבות ממני אליכם' ונר נשמה שכתוב עליו 'אתם לא לבד בסיפור הזה'. ככה אני מגיע למשפחות השכולות".

אתה יכול להצביע על רגע אחד שבו קמת אתה קם מהמשבר האישי שלך ומתחיל לפעול?

"כשקמתי מהשבעה, מקימים אותך ואומרים שאסור לשבת עוד אפילו לרגע אחד. למחרת השבעה הלכתי לתפילת שחרית בבית הכנסת ולאחר נפילת אפיים בתחנון כתוב בסידור 'כאן צריך לקום' וזה מה שעשה לי את זה – הבנתי שאני צריך לקום ולצאת החוצה להיאבק למען המשפחות האלה ולעזור להם".

ברוריה ופיני רבינוביץ לצד תמונתה של דסי. צילום: גרשון אלינסון

פיני מסביר בכאב את הפער בין חללי השכול האזרחי לשכול הלאומי: "בטלוויזיה מציגים את חללי צה"ל כגיבורים וזה כמובן נכון, אבל לכל אחד יש עוד חברים שגדלת איתם ונפטרו, וגם למשפחות שלהם מגיע חיבוק. אתה יודע מה זה עושה למשפחה שאף אחד לא הגיע אליה, כשאתה מגיע אליהם?".

פעילותו של פיני בקידום החוקים מעלה את המודעות לעניין של השכול האזרחי: "השכול האזרחי הוא החצר האחורית של השכול, אבל לאט לאט אנחנו המטמיעים את המושג 'שכול אזרחי' עם השפה שהמצאנו. אם לפני זה, לאף אחד לא היה מושג, אז עכשיו יש לזה מודעות. לזה אני פועל ומשקיע את כל חיי ואת כל כולי, חי ונושם את זה".

פיני מסיים במסר לעם ישראל: "כשאתם רואים מודעת, אפילו אתם לא מכירים, תיכנסו לרבע שעה, תגידו שבאתם לקיים את מצוות ניחום אבלים,, ואולי אפילו תשמעו סיפור יפה על הנפטר. כי מכל אחד אתה יכול לקחת את הדבר הטוב ביותר".

לאחר האובדן הפרטי שלו ולאחר שנים רבות של עבודה בעניין וקידום הנושא מקצה לקצה, פיני יודע: "יש דברים קלים ויש דברים קשים, אך אין דברים בלתי אפשריים".

המופע שעוסק בצמיחה, אמונה ותקווה

רחל חסן (29) היא זמרת ויוצרת, גדלה בנווה דקלים בגוש קטיף, גורשה בגיל 12 עם משפחתה ולאחר עשור בקראווילות בעין צורים עברו ליישוב בני דקלים. לאחר שנתיים שירות לאומי בקרית ארבע ובעפרה למדה במשך שלוש שנים מוזיקה בבית ספר מזמור בגבעת וושינגטון.

לפני חמש וחצי שנים, כשסיימה את הלימודים, התחילה לחשוב איך ליישם את המוזיקה בחייה והוציאה שיר ראשון בשם 'חזקת סומין' – שיר שמדבר על דרכים חשוכות שהקב"ה מעביר אותנו. כעבור שבועיים הפך השיר לנבואה – רחל חזרה מניתוח להסרת משקפיים בלייזר יחד עם אמא שלה שנהגה ברכב, וכמה דקות לפני שהגיעו הביתה, בכביש בין צומת לכיש למושב אמציה, עברו תאונת דרכים קשה מאוד, כשהתנגשו חזיתית ברכב אחר.

רחל נפצעה קשה מאוד והובהלה לבית החולים. אמה, ענת ניסים, שהייתה בת 52, נפצעה אנושות ונפטרה כעבור מספר שעות מפצעיה. רחל הגיעה לבית החולים במצב קשה מאוד ולאחר שבטיפול ראשוני הרופאים הצילו את חייה נאלצה לעבור שיקום ארוך כולל הפעולות הפשוטות ביותר, כמו ללכת ולהזיז איברים בגוף.

כל אותו הזמן, חלום המוזיקה לא הפסיק לנקר בה. לאחר כמה חודשים, הבית התרוקן מכל המבקרים הרבים ורחל הבינה שלא נותרה ברירה וצריך להמשיך קדימה. היא מספרת על רגע סמלי אך מכונן: "אני זוכרת שהצלחתי לפנות את המדיח כלים בפעם הראשונה והבנתי שאין לי ברירה ואני חייבת לחזור לתפקוד ולחזור לעסוק במה שהתחלתי לפני".

רחל חסן עם אמה ענת ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה

ברגע הזה רחל מחליטה שהיא קמה מהמשבר, חוזרת למוזיקה ואף חזרה לצאת לדייטים. מהר מאוד הכירה את יונתן בעלה: "עוד לפני התאונה יצאתי לדייטים במשך שלוש שנים, ואחרי התאונה מצאתי אותו מהר מאוד. הרגשתי שאמא שלחה לי אותו".

כמה חודשים אחרי התאונה, הבוסית במקום העבודה של רחל הציעה לה לעשות מופע ולשיר ולדבר על מה שהיא רוצה. "היא חשבה שזה יעשה לי טוב לשתף אותם במה שקרה וזה היה יותר בשבילי מאשר בשבילם", מסבירה רחל, ומוסיפה שהחליטה לנצל את ההזדמנות, והמופע הזה היה השלב הראשון בדרך למופע הגדול שלה 'חזקת סומין' – על שם אותו שיר שנכתב שבועיים לפני התאונה והפך לנבואה: "זה היה הרגע בו הבנתי, שמה שאני רוצה לקחת מהסיפור, זה להסתובב בכל הארץ ולחזק נשים דרך הדמות של אמא שלי".

רחל החלה להריץ את המופע. המופע מתחיל עם השיר 'חזקת סומין', שכאמור מדבר על הדרכים החשוכות שהקב"ה מעביר אותנו, ואז מתחילה לדבר על התאונה ועל הרגע שבו מודיעים לה שאמא שלה נהרגה, ושרה שיר על אמא. במופע רחל מספרת על חודשי השיקום הארוכים ותובנות שהיו לה מהתקופה הזאת ומעבירה את המסר של המופע שעוסק בצמיחה, אמונה ותקווה.

כשנותנים מקום לכאב ולנפילה - רק אז אפשר לצמוח

ברגע הזה רחל משתפת את הקהל בדמותה של ענת אמה: "אמא הייתה נורא חזקה בתחום של ראיית הטוב, עין טובה ולימוד זכות. היא האמינה שמחשבה יוצרת מציאות וחיה תמיד בצורה חיובית כדי להשפיע לטובה על המציאות". ומתוך הדמות של אמא, רחל מסבירה ממבט אמוני את הדרך להתייחס לתורה ולחיים דווקא מתוך האבל: "אם נתמקד בטוב ונשתדל תמיד להוסיף טוב זה יוביל לגאולה ולבניין בית המקדש, וברגע הזה אני מזמינה את הנשים לחשוב על נקודות האור שיש להם בחיים ולהצטרף אלי לשירה".

יש לך נפילות לפעמים?

"ברור. העולם שלנו מורכב מנפילות ואין אופציה שלא יהיו נפילות. התאונה הביאה איתה התמודדויות שלא העלינו בדעתנו שיהיו כל כך קשות. אני מאמינה שכשנותנים מקום לכאב ולנפילה, רק אז אפשר לצמוח, כשנותנים לתחושות מקום לעלות, אז אפשר לשחרר אותן, וכשאתה נופל, אתה תצליח לראות את הדרך ולקום".

איך המופע משפיע עלייך ומקדם אותך?

"כשאני מופיעה לנשים אחרות ומחזקת אותן, אני גם מתחזקת בעצמי, וזה נותן לי כוחות להמשיך ולחיות נכון, עם כל התובנות שאני משתפת עליהן במופע, ומחדירות בי אמונה ותקווה. הידיעה שאני מביאה לקהל את הדמות של אמא שלי וממשיכה את האור, את הטוב ואת האות שלה בתורה, מחזקת אותי ומשמחת אותי. אני לא נותנת לאור של אמא שלי להיעלם מהעולם".

רחל חסן בהופעה. צילום: מיה טייב

התגובות למופע היו מדהימות. רחל מספרת שבסוף כל מופע לא מפסיקות לגשת אליה נשים ונערות ולספר כמה היה מדהים ומחזק וכמה כוחות הן קיבלו ממנה: "כל מופע מסתיים בנשים שמתגודדות סביבי ומחכות לפרגן, וזה אומר שהצלחתי להיות משמעותית ולגעת בהן. הקהל נותן לי את הכח להמשיך את השליחות שלי להוסיף טוב בעולם. במהלך המופע, הן בוכות איתי ברגעים הקשים וצוחקות איתי ושרות איתי ומוחאות כפיים".

רחל אומרת שניגשות אליה נשים עם דמעות בעיניים שמשתפות אותה כמה הדמות של אמא שלה נגעה בהן ונדהמות על הצורה בה היא מצליחה להמשיך להיות חזקה ולצמוח עם אמונה. "כשאני רואה את העיניים הנוצצות שלהן, אני מבינה שזכיתי להצליח לגעת ולהשפיע".