הלחימה בעזה השפיעה על כל אחד ממשתתפיה, שביטאו את חוויותיהם במלל, בשירה, בצילום ובאמצעים אחרים. איש הצנחנים חיים לוי, חיימון, בן 29, הנציח את חוויותיו ומראה עיניו לאורך הלחימה – בציור פחם בשחור לבן.
חיימון, בן 29, נשוי ואב לשלושה, מגוש עציון, מדריך טיולים והדרכות שטח, שירת כ-3 שנים כלוחם חוד בגדס"ר צנחנים, ובשירותו במילואים כלוחם בפלס״ר 6646 של חטיבה 646 עוצבת 'שועלי מרום', שהיתה חטיבת המילואים האחרונה שיצאה מעזה.
חיים נזכר כי אביו שלמה לוי ז"ל, טיפס עוד ביותו ילד, בעת משחק עפיפונים, על עמוד חשמל כדי לשחרר עפיפון שנתפס בחוטים, ותוך כך התחשמל וצנח למטה. כולם היו בטוחים שהוא נהרג, אך להפתעתם הוא השתקם וחזר לחיים, אך בדרך הוא נאלץ לעבור כריתה של שתי רגליו והיד הדומיננטית. כנגד כל הסיכויים הוא התאושש והפך לצייר כישרוני של אומנות יהודית מקורית.
בדרך הציור הלך גם חיים בנו, וראה בכך דרך נאותה להתמודד עם אתגרים.
חטיבת הצנחנים 646 בה הוא משרת במילואים, במסגרת עוצבת 'שועלי מרום' (646), התייצבה למילואים כבר ב-7.10 ונרתמה לטיהור ישובי העוטף ממחבלים. לאחר מכן המשיכה לאימון של כחודש בצאלים.
החטיבה גם פעלה ביהודה ושומרון במבצעים מוצלחים בתום מצוד ממושך: צק״ח 646 חיסל את מפקד גדוד ג'נין מוחמד זביידי. בנוסף עצרו את המחבל אסאמה בני פדל שביצע את הרצח בחווארה. לאחר מכן, נכנסה ללחימה עצימה ברצועת עזה במרחב מחנות המרכז ובחאן יונס. בפעילותם הספיקו לחסל יותר מ-250 מחבלים בקרבות פנים מול פנים ובחיסולים מהאוויר.
החטיבה השמידה עשרות פירים ותשתיות טרור, תוואי תת קרקע ומתחמים שולטים, אשר שימשו את ארגון הטרור חמאס, והיא נלחמה בעוז וללא הפסקה למען ביטחון המדינה.
במהלך הלחימה מצא עצמו חיימון מצייר אירועים שונים בהם היה נוכח: היתקלויות עם מחבלים, הדלקת נרות חנוכה, ישיבה עם חברים בבתים בעזה ועוד.
חיימון מספר כי יחד עימו נלחמו רס״ב (מיל׳) יובל ניר, וסרן (מיל׳) גבריאל שני, כלוחמים בגדוד הסיור 6646, של עוצבת שועלי מרום, והם נפלו בקרב בדרום רצועת עזה. ״יובל היה גדול מאיתנו בגיל, בן 43, ובעל ניסיון מבצעי רב, עוד מ'חומת מגן' ופעילויות נוספות. יובל היה ממש מורה הלוחמה של הצוות ושל הפלוגה בכלל. אחת השיחות הזכורות לי ביותר שהיתה לי איתו היתה על האמון הבלתי מעורער במערכת הצבאית, ועל חובתנו הלוחמים לחתור למגע. שבוע קודם להיתקלות יובל אמר לי שאין לנו את הפריבילגיה להיות בינונים וכל מה שאנחנו עושים, במיוחד כלוחמים חייב להיות הכי מקצועי שיש. בזמן ההיתקלות, אני זוכר את הירי על הצוות של גבריאל שני הי"ד. יובל רץ אלי ושאל אותי מה המיקום של הצוות, כדי לחתור כמה שיותר מהר למגע עם האוייב ולחלץ את הפצועים. אצל יובל לא היה אחד בפה ואחד בלב. הכל היה שלם!״