"בתוך עזה חזקנו מיגננים, מקומות שבהם נמצא כל הדלק וכל הציוד וכל התחמושת, וכל הציוד לטיפול בכלים. על חוף הים בעזה פתחנו מיגנן גדול, שלנו ושל חטיבה 188. שם, בעזה, טיפלו בכלים". כך מספר ל'מצב הרוח' סא"ל עמיחי זליגר, מפקד היחס"ם של חטיבת גולני. "אם כלי נפגע מ-RPG או או מכל טיל נ"ט (נגד טנקים) אחר, או שפרס זחל או כל תקלה שמוציאה אותו משימוש, הוא נגרר לתחנה אחורית כזאת או אחרת, המיגנן, ושם מטפלים בו, בכלי. יש לנו את אנשי הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) שלנו. אם צריך להחליף מנוע לטנק או כלי אחר, עושים את זה במיגנן בעזה, לא יוצאים איתו החוצה. כל כלי שנפגע אנחנו מחזירים אותו לכשירות בשטח".
זליגר, תושב מושב יונתן מרמת הגולן, מנהל בית האריזה בראשית ברמת הגולן בימים כתיקנם, בן 55, ועדיין במילואים. את שירותו הסדיר עשה בגולני, וכך גם את כל שירות המילואים שלו עד היום. אחרי מבצע 'צוק איתן' הוקמה בגולני יחס"ם - יחידת סיוע מנהלתי - שתיפקודה המרכזי הוא סיוע מבצעי ומנהלי לכל הדברים החטיבתיים שהלוחמים זקוקים להם. עמיחי התמנה למפקד היחידה.
מה בפועל אתם עושים?
"את כל נושא הניוד, פינוי כוחות, פינוי פצועים ותספוק הכוחות וגם טיפול בכלים. כלי שהיה צריך לתדלק, לא היה צריך לנסוע 15 קילומטר הלוך, 15 קילומטר חזור, בשביל למלא דלק. כל השירות ניתן במיגנן בעזה. בזכות היחס"ם כל חטיבה יכולה להתנהג באופן עצמאי לגמרי".
"היינו הפיילוטים הראשונים"
ההתחלה, מספר זליגר, היתה בשנת 2014 בצוק איתן, ככוח מאוד קטן שבעצם היה אחראי אך ורק על פינוי הפצועים. "אחרי המלחמה, לקראת 2017, הנושא הועבר לכל הצבא, שהקים את יחס"ם. אנחנו בחטיבת גולני ובחטיבה 188, ובחטיבה 7, היינו הפיילוט הראשון. מאז הלכנו וגדלנו, והיום אנחנו גדוד נוסף בחטיבת גולני. כולם בו בוגרי גולני, רובם בוגרי סיירת גולני. ובעצם אנחנו עושים מילואים בתוך חטיבת גולני.
"שלושת הדברים המרכזיים שהיחס"ם עושה זה ניוד, פינוי ותספוק. היחס"ם מנייד את כל הכוחות משטחי הכינוס לעבר מעבר הגבול, מתספק אותם בדלק, במים, במזון, ובציוד רפואי; ואם צריך מפנה את כל הפצועים אחורה – כל מה שנדרש לשימור שומר על הרציפות של הלחימה. תפקידנו לדאוג שהלחימה של הגדודים תהיה רציפה ולא יהיו להם הפרעות - לא מחוסר דלק, לא מחוסר תחמושת ולא בגלל פינוי פצועים".
סא"ל עמיחי זליגר בפעילות בעזה. צילום: דובר צה"ל
הפעילות שלו התחילה בשמחת תורה. באותו בוקר גוייס למילואים, ירד דרומה עם הגדוד והתחיל לתפקד. "הגענו להוציא את כל ההרוגים ממוצב נחל עוז - כ-40 הרוגים. הצלחנו למשוך רק 34 גופות החוצה, ועשינו את זה בעזרת כל המילואימניקים שלנו - עבודה שלא ציפינו. אתה לא מצפה לפנות 34 גופות ביום הראשון, אבל זו הייתה משימה ערכית מאוד גדולה, להביא אותם עד הערב למיתקן שורה. פעלנו תחת אש: שני טנקים מחפים לנו לכיוון הגבול, ואנחנו רצים שם עם אלונקות ומפנים את כל הגופות החוצה. העמסנו אותן על משאיות, והובלנו לקירוריות – משאית קירור, שנועדו לשמור על הגופות - ומשם לשורה.
"במהלך השבוע הראשון של הלחימה, התעסקנו גם בהוצאת גופות שעדיין היו במוצבים, וגם באספקה של אוכל, סולר ותחמושת למוצבים, שהיו די מבודדים. ביום התשיעי הוצאנו את גדוד 13 וגדוד 51 מהמוצבים לשטחי הכינוס, על מנת להתארגן לכניסה קרקעית.
"מרגע שהחטיבה נכנסה לעזה, תפקידנו המרכזי היה כל הזמן לשמור על הנושא של כוננות פינוי פצועים, שלצערנו היו לא מעט. כמובן עסקנו באספקות.
"כל החטיבות הקימו מיגננים, ויש גם אוגדות שהקימו מיגננים, בעיקר חטיבות גולני והשריון, שמבוססות על המון צורך בדלק ובציוד כזה או אחר. הכול היה מגיע למיגנן. גם ציוד רפואי שצריך להיכנס פנימה מגיע למיגנן, ומשם יוצא לכוחות".
איך כל הציוד מגיע למיגנן?
"אנחנו מכניסים כל יום בין 3 ל-4 שיירות מאובטחות, בעיקר בשעות הלילה, שנעות בצורה מאובטחת על צירים מאויימים. חלק מהשיירות גם נתקלו, וחלק מהכלים הושבתו תוך כדי תנועה".
כל הפצועים הגיעו חיים לבתי החולים
מה לגבי פינוי פצועים?
"החזקנו כל הזמן שני נמ"רי פינוי צמודים לכוחות. נמ"ר פינוי הוא מין אמבולנס נייד, שם יושב צוות רפואי של יחס"ם גולני, ובעצם בכל אירוע שיש במהלך הקרב, הכוחות מוציאים את הפצוע לנמ"רים האלה, משם מתחילים את הטיפול הראשוני. אנחנו מחברים את הפצוע להנחתת מסוק בתוך עזה או מסיעים לטיפול מחוץ לרצועה, על פי חומרת הפציעה. לשמחתנו הרבה, כל פצוע שעלה על המסוק, הגיע תוך פחות משעה לבית חולים, במצב של חיים. זאת אומרת, לא נפטר לנו אף פצוע על המסוק. כל מי שהצלחנו לפנות ולהגיע למסוק - הגיע בחיים לבית החולים".
סא"ל זליגר היה בחמ"ל באירוע הקשה בו נהרגו תשעה לוחמים בסג'עיה, בהם אל"מ דוד בן בשט שפיקד על חפ"ק מח"ט גולני, מג"ד 13 בחטיבת גולני סא"ל תומר גרינברג , ולוחמי גדוד 51 וגדוד 13 של גולני. בחמ"ל הוא ניהל את כל הטיפול בנפגעים. "הייתי צריך להתמודד עם חוסר הוודאות בכמות הפצועים והרצון שלנו להביא כמה שיותר מהר את הפצועים לפינוי המסוקים. זה מה שעמד לנגד עיני כל הזמן. ואני צריך להבין כמה באמת מסוקים להזמין או כמה מסוקים להביא. הצבא נתן לנו את כל המרחב להביא כמה כוחות שאנחנו רוצים - מכוחות מיוחדים, דרך כוחות שלנו. כל הפצועים הגיעו במהירות לבית החולים, ממוצע של פחות משעה".
לא רק שזליגר במילואים, גם ארבעת ילדיו מגוייסים: אחד ביחידת האלפיניסטים, שניים במטכ"ל ואחד לוחם ביהל"ם תחת צק"ח גולני. דווקא אותו הוא פגש הכי הרבה במהלך המלחמה: "בכל מיגנן שהגעתי, כל פעם שהגעתי, הדבר הראשון שעשיתי זה לתת לו חיבוק. אחר כך שיילך לעבוד. מהמיגנן הוא יצא לפעילויות, אז פגשתי אותו הרבה".