ביום שני שעבר, מיד אחרי שמפקדי המחלקות של טירוני הצנחנים סיימו להעניק להם את הכומתות האדומות, בתום 'מסע כומתה' של כחמישים קילומטרים מעמק האלה ועד לגבעת התחמושת, ירד יניב ערקי ממדרגות האמפי, מקום מושבם של ההורים, לעבר מחלקת בני הישיבות. הוא נעמד מול בנו אוריאל, והניח על ראשו את הכומתה האדומה שלו משירותו הצבאי, מהימים בהם הוא שירת בצנחנים. אח"כ נתן לבן אגרוף קל בחזה – והשניים נפלו זה לזרועותיו של זה בחיבוק מרגש.
ליניב הטקס הזה היה מרגש וסמלי באופן מיוחד, מכיוון שאוריאל בנו הוא דור ממשיך בחטיבת הצנחנים. "ברגע שהענקתי לבני אוריאל את הכומתה שלי הרגשתי סגירת מעגל", אמר לי יניב אחרי הטקס. "לא רק כאבא ששירת כלוחם בצנחנים ועבר את המסלול שהבן שלו עובר עכשיו, אלא כיהודי. כשאני שומע היום את סבתא שלי מספרת על הכמיהה שהייתה בהם להגיע לארץ ישראל ולירושלים, אני מתרגש כל פעם מחדש. דבר שלנו נראה היום כל כך ברור, היה בגדר חלום לפני פחות מחמישים שנה".
אלא שלמשפחה היה זה רגע מרגש מאד, משמח מאד – ועצוב מאד. כי מי שלא זכה להגיע למעמד המרגש היה הבן אחיה, שנהרג לפני שנתיים וחצי באסון הירדנית. "זה היה יום מאוד מרגש עבורנו", אמר לי יניב בטקס, מתקשה להסתיר את סערת רוחו. "השכמנו קום כל המשפחה ונסענו לכותל, לפתוח את היום בתפילה והודייה לבורא עולם. מצד אחד הייתה בי שמחה גדולה על כך שאני זוכה לחוות את היום המיוחד הזה עם בני הבכור אוריאל. מצד שני, החיים רצים קדימה ואני יודע שאחיה לא יזכה לרגעים כאלה. שמחה מהולה בעצב".
הדרך לגבעת התחמושת
אוריאל משרת במחלקת ה'ביינישים' (בני הישיבות) מגדוד 101 - עשרים בחורי ישיבות הסדר מכל הארץ. אותם אלו שהתעקשו לשלב לימוד תורה ושירות צבאי משמעותי וקרבי. זקנים מעטרים את פניהם וכיפות סרוגות בגדלים שונים לראשיהם.
משבר הקורונה והגבלת ההתקהלות הביאו את צה"ל לצמצום היקפי הכנסים וטקסי הסיום בשנה זו. כל הטקסים הנערכים בדרך כלל ברוב עם, בחיק המשפחות הנרגשות, נערכו השנה במתכונת יחידתית קטנה, כאשר ההורים זכו לצפות ברגעי השיא של בניהם ובנותיהם החיילים, דרך המסך המשובץ בבית. כך קרה בטקסי ההשבעה, טקסי סיום המסלולים ואף בטקס סיום קורס קצינים הצה"לי שמתקיים בבה"ד 1.
מאז שחוסנו רוב האזרחים הבוגרים במדינה החל צה"ל באופטימיות זהירה, לפתוח שעריו בפני הורים על מנת לאפשר להם להיות שותפים בטקסי הסיום. בשבוע שעבר התקיים טקס סיום מסלול של חטיבת הצנחנים המסורתי בגבעת התחמושת, בו הורשו להשתתף שני בני משפחה של כל חייל עם הצגת תעודת מתחסן, כמובן.
יניב, בן 43, נשוי לגיתית ואב לשישה, ממושב בני ראם, מנהל בית ספר עמיח"י בקבוצת יבנה. בעבר למד בישיבת ההסדר 'אור עציון'. בדיוק לפני 24 שנים, בחודש מרס 1997, התגייס יניב לצנחנים. "רציתי ללמוד תורה וגם לתרום את המקסימום שאני יכול בתור חייל לוחם בצה"ל", הוא מספר.
עיקר שירותו היה בלבנון. "השירות הצבאי שלי היה מאתגר. אני מדבר על תקופת לבנון של סוף שנות התשעים. המטרה הייתה למנוע ממחבלים להיכנס ולבצע פיגועים בשטח ישראל. הפעילות כללה מארבי לילה ופתיחת צירים. לפעמים היינו נכנסים למארב שנמשך 36 שעות, בתוך שטח לבנון. בלילה היינו נמצאים במארב בנקודה אחת וביום עוברים לנקודה אחרת, כדי לא לחשוף את הכוח. כשהיינו נכנסים למוצב חודר בתוך לבנון, שהינו שם בין שלושה שבועות לחודש. הכניסה ללבנון והיציאה ממנה הייתה מתבצעת בשיירות בלבד, ולכן יצאנו הביתה רק אחת לחודש וחצי. זה קצת מזכיר את השירות של אוריאל הבן שלי והיציאות המעטות שהיו להם הביתה בגלל הקורונה".
יניב זוכר את היום בו הוא עשה 'מסע כומתה'. בהתרגשות רבה הוא נזכר: "בשביל הכומתה שלנו היינו צריכים לצעוד 90 קילומטר. יצאנו למסע הכומתה בסביבות ארבע אחר הצהריים מאנדרטת הצנחנים שבאזור תל נוף והגענו לגבעת התחמושת בשעה שתיים עשרה בצהריים, למחרת. צעדנו מאות חיילים, היינו סחוטים מעייפות, העיניים נעצמו לנו תוך כדי הליכה. המפקד רץ בינינו וכל הזמן צעק מילות עידוד כדי להעיר את כולם.
"פתאום עצרנו וראינו את ירושלים באופק כשברקע הזריחה. זה היה רגע עוצמתי. ההבנה שלפני שלושים שנה צעדו פה ממש חיילים וכבשו את ירושלים. גדלנו לתוך מציאות שירושלים היא שלנו. אבל בלילה ההוא הבנו שזה לא מובן מאליו והיו פה חיילים לפנינו שנלחמו בדם ויזע כדי שירושלים תהיה בידי מדינת ישראל. אני זוכר שעמדתי שם בזריחה והסתכלתי על ירושלים וכל כך התרגשתי. הרבה אנשים התאמצו וחלמו להגיע לרגע הזה שבו יוכלו להביט על ירושלים מקרוב ולא זכו והנה אני פה היום, צנחן לוחם בצה"ל זוכה לזה, ברוך ה'".
האסון בירדנית
לפני שנתיים וחצי פקד את משפחת ערקי אסון, כאשר בנם אחיה בן ה-14, נהרג בירדנית. הם היו בטיול משפחתי בחמת גדר. אחיה שמע שחבריו ליישוב נמצאים בטיול בירדנית במסגרת המתנ"ס האזורי, והחליט לבלות איתם כמה שעות. אביו הסיע אותו לאזור הירדנית והמשיך לטבריה. הוא תכנן לאסוף אותו כעבור כמה שעות, אלא שבינתיים אירע האסון שבו קיפח את חייו.
אחיה קפץ ממקפצה מאולתרת לנהר הירדן והתנגש בראשו של חברו ששהה במים. החבר נפצע באורח קל, אבל אחיה איבד את ההכרה מיד עם הפגיעה וטבע. מגיש עזרה ראשונה שליווה את הטיול טיפל בנער שנפצע קל והקבוצה התקדמה לכיוון שאר קבוצת נוער המתנ"ס, מתוך הבנה שאחיה כבר עזב ושב לחיק משפחתו. רק לאחר דקות ארוכות נמשה אחיה מן המים. צוותי מד"א ביצעו בו החייאה והוא הוטס במסוק לבית החולים זיו בצפת, שם לחמו הרופאים על חייו עד שנאלצו לקבוע את מותו.
אוריאל, האח הבכור, היה נוכח באסון וראה את אחיו אחיה נמשה מן המים. למרות הטרגדיה האישית והמשפחתית הוא החליט להגשים את החלום להיות לוחם קרבי בצה"ל והתגייס לצנחנים.
להמשיך את החיים בחיוך
משבר הקורונה העמיד אתגרים לא פשוטים בפני החיילים הקרביים בשנה זו. בשל החשש מפני הדבקה, היציאות הביתה היו מועטות ומבוקרות. חייל קרבי שיוצא הביתה בשנה רגילה אחת לשלוש שבתות, זכה לצאת הביתה בשנת הקורונה אחת לשש או אפילו לשבע שבתות. הגעגועים שרטו בלב, תאמינו לי: חוויתי את זה על בשרי עם שני חיילים קרביים בצה"ל. גם אני הייתי בין ההורים הנרגשים, שהבינו את גדול המעמד שסימל במקצת גם את תחילתו של הקץ של משבר הקורונה. השארנו מאחור את מסכי הזום והשידורים הדיגיטליים והגענו נרגשים ובידיים עמוסות, לצפות בבנים פנים מול פנים מקבלים את הכומתה האדומה ומסיימים את מסלול ההכשרה של חטיבת הצנחנים, שארך כשמונה חודשים.
ביום שני שעבר יצאו כ-500 טירונים מורעלים מגדודי חטיבת הצנחנים (גיוס אוג' 20) למסע בן 12 שעות. הם צעדו למעלה מחמישים קילומטרים מעמק האלה, דרך רחובותיה של ירושלים ועד לגבעת התחמושת. שם קיבלו את הכומתה האדומה הנכספת. סמלה המובהק ומקור הגאווה של חטיבת הצנחנים.
לא בכדי נבחרה גבעת התחמושת להיות המקום הראוי לסיום מסע הכומתה המפרך של חיילי הצנחנים, בו נערכים טקסי סיום המסלול ומוענקים הכומתות האדומות לחיילי חטיבת הצנחנים. גבעת התחמושת מזוהה עם הקרב הקשה שהתחולל בה במלחמת ששת הימים, שם איבדה 36 מלוחמיה, כאשר בסיומו כבש צה"ל את המקום מידי הלגיון הירדני.
למעלה מחמש מאות הטירונים הסתדרו לפי הגדודים השונים ובתוכם מחלקת הביינישים. לאחר מכן נכנסו בתרגילי סדר מפקדי המחלקות ומפקדי הפלוגות ולבסוף הוזמן הסגל הבכיר של בא"ח הצנחנים. זקופים וגאים עמדו המפקדים לפני החיילים בנעליים אדומות, סיכת כנפי צניחה על דש החולצה וכומתה אדומה על ראשם. צלילי התופים שנשמעו ברחבה הרעידו את הלבבות של כולם וקשה היה לפספס את הקסם והעוצמה האדירים שהיו במקום. הרגשנו זכות עצומה וגאווה גדולה להיות חלק ממשהו גדול ולהשתייך למשפחה מפוארת, משפחת הצנחנים.
יניב מספר כי לאחר מותו של אחיה ז"ל, חבריו הראו להורים סטטוס שהוא העלה לאינסטגרם: 'אל תיתן לעולם לשנות לך את החיוך, תן לחיוך לשנות לך את העולם'. "זה המסר שהוא השאיר לנו כאן. לא משנה מה עובר על האדם, הוא תמיד צריך לשמור על החיוך ולא לתת לאתגרי החיים למחוק אותו. לתת לחיוך לנצח את הכל.
"בעצם ההחלטה להתגייס לצנחנים ולא לשקוע בצער, הגשים אוריאל את הצוואה שהשאיר לנו אחיה להמשיך את החיים בחיוך, בשמחה ובעשייה", אומר יניב בגאווה.
אז למרות הדמעות שירדו, החיוך הוא זה שניצח.