זה קרה ביום חמישי ד' בשבט תשס"ו, 2 בפברואר 2006, במהלך אימוני צניחה של יחידת 'מגלן' בחוף ניצנים. לצניחה מיוחדת נבחרו חמישה חיילים נבחרים מיחידת 'מגלן'. במהלך הצניחה, שבה היו חברי הצוות קרובים זה לזה, הסתבכו רגליו של סגן גיא, בחבלי המצנח של אחד מפקודיו, יוסף גודמן. שניהם החלו לצנוח מטה במהירות. תרחיש בו צנחן נקשר לחברו אינו נדיר וקורה בצניחות. לצורך כך יש תרגולת מיוחדת. אלא שבאותה התאונה, ההתנגשות היתה בגובה של כמה מאות מטרים. יוסף פעל בקור רוח וניסה לבצע את תרגולת החירום; הוא ניתק את המיתרים ובכך חילץ את מפקדו אשר נחת בשלום על הקרקע. גודמן ניתק את המצנח המקורי בציפייה שהרזרבי ייפתח וינחית אותו בשלום, אך התאונה גרמה ככל הנראה לפגיעה במצנח שלו. גם המצנח הרזרבי לא הספיק להיפתח, בגלל שכבר היה בגובה נמוך. גודמן צנח במהירות אל הקרקע ונהרג.
כוחות מד"א וכוחות רפואה מבסיס הטירונים ניצנים הוזעקו למקום, אולם לא נותר להם אלא לקבוע את מותו.
האם זו הייתה טעות אנוש או פעולה מכוונת של יוסף גודמן ז"ל על מנת להציל את מפקדו? השאלה הזו נותרה עד היום חידה בלתי פתורה.
15 שנים אחרי האסון, משרת ב'מגלן' ד', אחיו הצעיר של יוסף. לפני כשבועיים קיבל ד' תעודת הצטיינות מאלוף פיקוד המרכז תמיר ידעי, לרגל יום העצמאות ה-73. יוסף ז"ל, אם היה זוכה להגיע לרגע, בוודאי היה מתגאה באחיו הצעיר, ממשיך דרכו בצה"ל.
לתת, ולתת, ולתת
יוסף גודמן נולד בשנת 1985 במנהטן שבניו יורק. בנם של חנה ומרדכי, הילד השני מתוך תשעה, במשפחת גודמן. במרץ 1986, בהיותו בגיל תשעה חודשים, עלה לארץ עם הוריו ועם אחיו שמעון. המשפחה הקימה את ביתה ביישוב אפרת שבגוש עציון.
כבר מצעירותו הצטיין יוסף בספורט על ענפיו השונים: ריצה, שחייה, כדורגל וגם בליגת הפוטבול האמריקאי בירושלים, אהבה שהנחיל לו אביו מרדכי שהיה עצמו שחקן פוטבול בצעירותו.
לצד השעות הרבות בהן השקיע יוסף באימוני הספורט, משפחתו האהובה היא זו שעמדה לנגד עיניו. כבר בהיותו נער צעיר הגיע בסוף כל יום לימודים לפיצרייה המשפחתית שבבעלותם שבאפרת, וסייע בה להוריו. הוריו מספרים כי יוסף היה בן למופת, מסור להוריו, דואג לאחיו ולאחיותיו, וקשור מאוד לסבא ולסבתא. כשחלה סבו במחלת הפרקינסון, ליווה אותו יוסף ועשה הכול על מנת להקל על סבלו.
חבריו של יוסף מספרים שהוא היה ירא שמיים אמיתי שהאמין בפשטות ובתמימות ובאמונה שלמה בבורא עולם. הוא הקפיד לא לדבר לשון הרע, תמיד הדגיש את הכרת הטוב, הירבה לתת צדקה ולבו היה פתוח לכולם. "הוא רצה תמיד לעזור לאחרים ולתת, ולתת, ולתת", מספרים עליו הוריו.
הרצון העז לתרום ולהעניק לסביבה, הביא את יוסף לשאוף לשרת כלוחם בצה"ל. נחוש והישגי היה, ומשהציב לנגד עיניו מטרה, חתר להשיגה ולא חסך למענה שום מאמץ. כך השקיע מאמצים בלתי נלאים להכנה עצמית לגיוס לצה"ל.
בחודש מרץ 2004 התגייס לצה"ל - ליחידת 'מגלן', מהמובחרות שביחידות הקומנדו, שבה רב הנסתר על הגלוי. לכל אורך מסלול ההכשרה המפרך הפגין יוסף נחישות ומוטיבציה גבוהה, בלט בכושרו הגופני המעולה ובחוסנו הפיזי, וכמו תמיד השקיע מאמצים בלתי נלאים כדי לשפר את יכולתו האישית עוד ועוד.
תקופת שירותו הייתה לו תקופה של פריחה, אושר וסיפוק. הוא היה מורעל על 'מגלן', אהב את החברים ואת המפקדים, האמין בחשיבות העשייה של היחידה והיה גאה בתרומתו להגנת העם והארץ. האנרגיה שלו הייתה אין סופית. גם בחופשותיו הקצרות, לא ביזבז רגע: "היית חוזר מהצבא ביום שישי אחרי שבוע קשה, עוד לא הספקת להגיד שלום וכבר היית על בגדי ספורט, גורר איתך עוד שכן או שניים בדרך לריצה", נזכר אחיו, יהודה.
דרש להביא לצניחה את הסבתא
הכריזמה הסוחפת של יוסף ויכולת המנהיגות שלו הפכו אותו לעמוד התווך של היחידה ולמודל לחיקוי. 'גודמן' כינו אותו חבריו לצוות, והתכוונו לכל הטוב שהיה בו ושהעניק מעצמו. ואכן, הוא היה חבר נאמן ומסור, סייע לחבריו במסעות המתישים, תמך ועודד בשעות הקשות. "גודמן היה שם דבר בצוות", העיד מפקד היחידה. "תמיד הלך בחוד עם ה'נגב', הוביל כ'מספר אחד', מקצועי ואמיץ לב". מפקדיו הפליגו בשבחו: "סופרמן, הלוחם הכי טוב בצוות, אלוף הפלוגה". גרשון, חברו הקרוב, הספיד אותו: "...היית איש של אתגרים, אדם שנותן את כל כולו למטרה שמקדשת את האמצעים, פיזית ונפשית. כנראה לא סתם ניתן לך שם המשפחה .Goodman כזה היית. גבר שהולך עם האני מאמין שלו עד הסוף. ילד מחוייך, חזק, שואף להכי טוב שיש, ומאמין בצידקת הדרך".
הצניחה הראשונה של יוסף שאליה הוזמנו בני משפחתו הייתה אירוע בלתי נשכח. המשפחה הגיעה לפלמחים, ומאחר שלא ידעו מה יהיו תנאי השטח, לא הביאו עמם את הסבתא, המרותקת לכיסא גלגלים. יוסף שחיכה מאוד לבואה כעס, ודרש מאביו להביאה למחרת. בצניחה הבאה הייתה סבתו נוכחת והיא התרגשה מאוד, לשמחתו של יוסף.
יוסף היה אחד מחמישה חברי צוות שביצעו צניחות מיוחדות ומורכבות בתנאים קשים. הוא שמח שנבחר להשתתף באימונים מפרכים וייחודים. אבל לא סיפר מעולם להוריו על הצניחות המיוחדות שעבר. הם גילו זאת רק לאחר מותו.
ימים קשים עברו על יוסף בעת יישום תכנית ההתנתקות מרצועת עזה, שצוותו לקח בה חלק. "חשנו בסערת הרגשות שלך", סיפר מפקדו, "כמו גם בכעס ובאכזבה. אבל אני גאה בך, על שהשכלת לשים את העמדה האישית בצד ומילאת באחריות ובמסירות את המשימות שהוטלו עליך כדי לשמור על צוות אחד, יחידה אחת, צבא אחד ומדינתנו היחידה".
אגרוף אל אגרוף לפני הצניחה
מותו של יוסף היכה במשפחה. "אותו יום מר ונמהר חרוט בזיכרוני היטב", מספר ד', האח הקטן במשפחת גודמן: "זה היה יום חמישי. עזרתי לאמא בבישולים לכבוד השבת. כשסיימנו עליתי לקומה השנייה לצפות בטלוויזיה. זאת הייתה תקופה שהיו בה המון פיגועים והיה לחץ ופחד באוויר. פתאום נשמעו דפיקות בדלת. אמא ניגשה בחשש, אך לגמרי לא חשבה שהנורא מכל יכול לקרות. מעבר לדלת אמרו שהם מהצבא. אני זוכר ששמעתי זעקה גדולה, ירדתי מהר למטה וראיתי את אמא שלי על הרצפה. שאלתי 'מה קרה?'. אחד המפקדים ענה לי 'יוסף אחיך נהרג בתאונת אימונים'. הייתי קטן, בסך הכל בן שבע ולא הבנתי את המשמעות של הדברים ובטח שלא ידעתי שמאותו היום החיים שלנו בבית לא יחזרו להיות מה שהיו קודם לכן. לאט לאט הבית התמלא באנשים, שכנים וחברים. מלאכת איסוף כל האחים שלי מכל הארץ לבית, גם היא לא הייתה פשוטה.
"למרות הכאב והאובדן באותו ערב קשה, אבא לקח את אמא לשיחה ואמר לה: 'אנחנו צריכים להיות חזקים. יש לנו עוד שמונה ילדים. נבכה, נתאבל, נפרוק, נהיה ביחד, אבל נמשיך הלאה ולא נעצור את החיים. נמשיך לתת את כל מה שאנחנו יכולים לעם ישראל, לארץ ישראל ולמדינת ישראל'.
"זה החינוך שקיבלנו בבית, על זה גדלנו", מסכם ד'.
ההלוויה התקיימה למחרת, ביום שישי. יוסף הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. למרות הגשם השוטף שלא פסק מרדת, אלפים הגיעו ללוות את יוסף בדרכו האחרונה. הוא היה בן עשרים בנופלו. ההורים מתארים את יום ההלוויה: "ביום שישי לפני הצהריים נפתחו ארובות השמים, וגשם עז החל לרדת. השמים השתתפו איתנו באבלנו. מההתכנסות בבית הכנסת באפרת, עד סיום טקס ההלוויה בהר הרצל, הגשם לא פסק. מההמונים שליוו את יוסף הבנו, שהיה בו משהו שמשך את כולם להיות איתו גם ברגעיו האחרונים". יוסף הותיר אחריו הורים, ושמונה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.
סגן גיא, מפקדו של יוסף שניצל בצניחה, אמר על קברו: "יוסף היה מעמודי התווך האיתנים של הצוות. מוביל בצוות בכל מה שקשור ללחימה ולהסוואה, 'הנגביסט' הטוב ביחידה. רק אתמול היינו במטוס, ולפני הצניחה הצמדנו אגרוף לאגרוף עם חיוך, כי ידענו שתמיד הכול יהיה בסדר; כך נותנים אחד לשני כוח לפני הצניחה. הייתה לי הזכות והכבוד להיות המפקד שלך, וחבר בכל פעם שהיית זקוק לאחד כזה. במותך הצלת את החיים שלי. תמשיך לשמור עלי. לא אשכח אותך לעולם."
כשלושה חודשים לפני אירוע הצניחה הטרגי, איבדה יחידת 'מגלן' לוחם, גם הוא מצוות עמרני, הצוות של יוסף, סמל ראשון יונתן עברון, בפעילות ללכידת מבוקש בג'נין. היה זה החלל הראשון של היחידה ולוחמי הצוות הוכו בהלם. היה זה יוסף דווקא שפעל רבות לאיחוי השברים ולחיזוק חבריו במטרה להרים את רוחם. 'צוות עמרני' ביחידת 'מגלן' איבד שניים מטובי לוחמיו, בתוך שלושה חודשים.
"לעלות לארץ זו זכות למרות המחיר והכאב"
לפני שלוש שנים פקד את המשפחה אסון נוסף – פטירתו של האבא מרדכי. "הוא היה חולה כמה חודשים וסבל מבעיות לב. לבסוף המערכות בגופו קרסו ואבא נפטר. שבר נוסף נפל עלינו. עכשיו גם אמא נשארה לבד", מספר ד', אחיו הקטן של יוסף. "אבא היה איש של אמת ואהבה. הוא אהב את ארץ ישראל והחליט לעשות עלייה, הרבה בזכות חברו הטוב הרב שלמה ריסקין, הרב הראשי של אפרת וממייסדי הרשת 'אור תורה סטון'. מיד כשקיבלנו את הבשורה על מותו של יוסף, הרב שלמה ריסקין הגיע אלינו והסתגר עם אבא בחדר זמן רב. הוא הרגיש אחריות על האסון שקרה ליוסף, בגלל שעלינו לארץ בעידודו. אבא אמר לו בצורה ברורה: 'אל תחשוב להגיד בכלל שזה המחיר שאנחנו משלמים על העלייה לארץ. לעלות לארץ ישראל זו זכות. אנחנו בוחרים לשלוח את הילדים שלנו לצבא ואנחנו משלמים את המחיר למרות הכאב הגדול'".
לפני שנה וחצי, באוגוסט 2019, התגייס גם ד' לצה"ל. היה ברור לו ולמשפחתו שלמרות האסון שקרה להם, שום דבר לא יעצור אותו מלהיות לוחם קרבי בצה"ל. לאם זה לא היה קל. עד עכשיו היא מתקשה לקבל שד' החליט ללכת בעקבות אחיו יוסף ולשרת גם הוא ביחידת 'מגלן'. כנגד כל הסיכויים.
ד' סיים את מסלול ההכשרה והאימון המתקדם וכעת הוא בלוחמים. א', מפקד הצוות של ד', מספר עליו: "ד' הוא לוחם ברמה הכי גבוהה שיש. חייל מקצועי, נחוש ועושה כל משימה עד הסוף. נותן את הכל. הוא לא יודע משהו אחר. הוא מוערך ואהוב על כולם. ברמת האישיות הוא נשמה ענקית, שלא פוגשים כל יום. אנחנו מודעים לסיפור המשפחתי שלו ואין ספק שמהבית של משפחת גודמן יוצאים אנשים נדירים, מלח הארץ".
כאמור, לפני כשבועיים קיבל ד' תעודת הצטיינות מאלוף פיקוד המרכז, בטקס רב רושם. כשקיבל את הבשורה על כך שנבחר להיות מצטיין אלוף הפיקוד של יחידות הקומנדו, בתחילה סירב לקבל את התעודה ולא הבין במה הוא ייחודי משאר חבריו.
"זה ד' וכל מילה מיותרת", מסכם א' מפקד הצוות שלו.
ד' רוצה לעסוק בחינוך כשיגדל. כדי להעביר לדור הבא את כל הערכים בהם הוא ספוג. "יוסף עם הערכים שבהם דגל, אישיותו המיוחדת, הגישה שלו לחיים, הם נר לרגליי ביום-יום שלי. יוסף היה עסוק תמיד בלעשות טוב לכמה שיותר אנשים ולמצוא את הטוב בכל אדם. זאת הצוואה והירושה שהוא השאיר לנו".