אור לכ' בסיוון תשמ"ב, 11 ביוני 1982, השבוע לפני 37 שנים. כוח שיריון של צה"ל נופל למארב סורי בקרב על צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב בבקאע שבלבנון. הקרב הסתיים בנסיגת כוחות צה"ל מהצומת, בסיוע אש ארטילרית כבדה. קרב סולטן יעקוב נחשב עד היום לאחד הכישלונות הגדולים של צה"ל בכל תולדותיו. הקרב זכור בעיקר בשל ההרוגים, הפצועים והשבויים הרבים שהיו בו לצה"ל, ושלושת חיילי המילואים הנעדרים, ששניים מהם, יהודה כץ וצבי פלדמן, נעדרים עד עצם היום הזה. גופתו של הנעדר השלישי, זכריה באומל, הוחזרה כזכור רק השנה, 37 שנים לאחר הקרב, והובאה למנוחות בכ"ח באדר ב'.
פרופסור מאיר בר-אילן, חוקר במחלקות לתלמוד ולתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן ומומחה במדעי היהדות ובהיסטוריה חברתית ותרבותית של העת העתיקה, איבד את רגלו באותו לילה, בניסיונות חילוץ הכוח המכותר. הוא נפגע בשוגג מפגז ארטילריה ישראלי, אחד מאלפי הפגזים שנורו במהלך חילוץ הכוח. אחד מקציני התותחנים ששיגרו את הפגזים, היה סגן שר הביטחון הרב אלי בן-דהן.
בהחלט יכול להיות – איש לא יידע זאת בוודאות לעולם – שסגן שר הביטחון הוא זה ששיגר את הפגז שקטע את רגלו של פרופ' בר-אילן.
במלאת 37 שנים לקרב, על רקע הדיווחים על מאמצים נמשכים להביא לישראל גם את גופות שני הנעדרים הנוספים, יהודה כץ וצבי פלדמן, הפגשנו את שני הקצינים דאז, לזיכרונות כואבים מאותה מלחמה.
"חיברתי את הטלפון בשבת"
"בשנת תשל"ח, 1978, סיימתי קורס קצינים", מספר סגן השר בן דהן, "ושימשתי קצין תותחנים. בשנת תשמ"ב, 1982, כבר שירתתי במילואים. ביום שישי שלפני פרוץ המלחמה, התגייסתי למילואים ברמת הגולן. זה היה היום בו ירו בלונדון בשגריר ישראל שלמה ארגוב. למחרת, יום שישי יצאתי לשבת הביתה, לחיספין.
"בשבת בבוקר, ראיתי מטוסי קרב טסים לכיוון לבנון. זה היה אות שמשהו מתרחש. הטלפון שלי היה מנותק. ברגע שראיתי את המטוסים, עוד לפני התפילה, חיברתי את הטלפון – ועם החיבור הוא התחיל לצלצל. מהבסיס הודיעו לי בקצרה: 'תבוא מהר לנעורה. יש מצב חירום'.
"שבת בבוקר, אני בחיספין, בלי רכב. הלכתי ברגל מחיספין לכביש הראשי, ומשם בטרמפים לנעורה שליד כפר תבור. מצאתי שם את כל הגדוד, גדוד תותחנים של תותחי הוביצר 155 מ"מ, שמתארגן לתזוזה: מלחמה בלבנון! היעד הראשון שלנו היה בכלל בגולן, מחשש שהסורים יפתחו חזית שניה אחרי לבנון.
"נסעתי עם כוח החלוץ לגולן. הצבנו את התותחים, אבל כבר ביום ראשון אחר הצהריים קיבלנו הוראה לנוע לכיוון לבנון, על שרשראות. כוחות צה"ל כבר התקדמו בכל הגזרות צפונה. נכנסנו ללבנון דרך שער עגל שממזרח למטולה, והצטרפנו לקרבות בגיזרה המזרחית, לאורך הבקאע – בקעת הלבנון".
לא קלטתי ש'מבצע' הוא שם קוד ל'מלחמה'
ד"ר מאיר בן אילן מקשיב בדריכות. הוא נינו של הנצי"ב, נכדו של הרב מאיר בר אילן שייסד את עיתון 'הצופה' ושעל שמו נקראת האוניברסיטה, ובנו של ד"ר טוביה בר אילן, הרקטור הראשון של אוניברסיטת בר אילן. אלי בן-דהן מזכיר לו, ששניהם בוגרי נתיב מאיר: "אני הייתי בחמישית כשאתה היית בשמינית". אחרי שסיים את ישיבת 'נתיב מאיר' למד בר-אילן שנה בישיבת 'מרכז הרב', ושימש מד"כ בקורס קצינים. במלחמת יום הכיפורים שירת גם בחזית הגולן וגם בחזית סיני בגדוד 50. "במלחמת שלום הגליל כבר הייתי במילואים, בגדוד חרמ"ש (חיל רגלים משוריין). באותה עת למדתי באוניברסיטה תלמוד, מדעי היהדות. את עבודת הדוקטורט שלי הגשתי שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה. זו היתה הפעם הראשונה שהגשתי עבודה שנכתבה במעבד תמלילים ממוחשב.
"יומיים אחרי שפרצה המלחמה, קיבלתי צו 8".
הבנתם במה מדובר, מה סדר גודל הפעולה?
בר אילן: "לא. לא קלטתי ש'מבצע' הוא שם קוד ל'מלחמה'. בטח שלא ידענו כי צה"ל עתיד להישאר בלבנון בערך 20 שנה. הבנתי ש'מבצע' משמעותו שבאים, הולכים, גומרים, וזהו.
"למחרת, ביום רביעי הלכנו להזדווד במחנה חסה, לא רחוק מקריית מלאכי. היינו גדוד מיומן, חטיבה מיומנת. שמחתי לראות שהלקחים של מלחמת יום כיפור נלמדו: היינו מאורגנים בצורה מושלמת. ביום חמישי על הבוקר יצאנו על מובילים, וכבר בצהריים הגענו לקרית שמונה. פרקנו מהמובילים את הטנקים וה'זלדות' (כך כונו הנגמ"שים של אותם ימים).
"נכנסנו ללבנון ביום רביעי בסביבות 7 וחצי בערב. נסענו בטור כמקובל. הרבה אבק. עברנו את גדר הגבול הרמוסה ליד כפר-יובל, לכיוון לבנון. התקדמנו עד חצות הלילה, בצירים פקוקים שהזכירו לי את הצירים הפקוקים בסיני במלחמת יום הכיפורים. ההתקדמות נמשכה עד חצות. בשבילי זה היה תאריך מיוחד: כ' בסיון, ה'יארצייט' של אבא שלי. ואני הייתי מודאג מכך שאין לי מניין לקדיש.
"נסענו באפילה גמורה. חושך מצרים, לילה בלי ירח. זימנו אותנו לקבוצת פקודות ב-2 לפנות בוקר, לאור תאורה של גנרטור".
ומה מסבירים לכם בקבוצת הפקודות?
בר אילן: "לא הרבה. אני זוכר דבר אחד משם: שתיקה. המג"ד דיבר, והאחרים לא אמרו כלום. היינו עייפים, וגם מתורגלים. הכל ידוע ומובן.
"ב-4 וחצי לפנות בוקר התחלנו לנוע, כאשר אני בפלוגת החוד. שני טנקים לפני, ואני כלי שלישי בנגמ"ש. אחרי היה צריך להיות נגמ"ש נוסף, שבחשיכה איבד אותי".
מה אתה יודע על המשימה שלך?
בר אילן: "כלום. נסענו לאט, על ציר אחד, וכל מה שידעתי הוא שאנחנו נעים צפונה, כי החרמון נמצא מצד ימין שלי. ואני יודע שאני פלוגת החוד".
ומה אתה יודע על ההסתבכות של גדוד השיריון בסולטן יעקוב?
בר אילן: "לא ידענו שום דבר על מה שקורה".
'ארגז אש' מ-11 גדודי תותחנים
באותה שעה, אגד הארטילריה שבו שירת בן-דהן הוזעק לחלץ את גדוד השיריון שנפל למארב הסורי. לא כולם הבינו את גודל ההסתבכות שלו. "המג"ד שלהם עירא עפרוני היה מג"ד מצויין, אבל דווקא בגלל זה הוא הירשה לעצמו לא לדווח שנתקל באש. הוא היה בטוח שיצליח להיחלץ בכוחות עצמו".
מאיר בר אילן: "הפקודות אומרות שחייבים לדווח".
הרב בן דהן: "עפרוני המג"ד ירד מהטנק לדבר עם שני מ"פים. ואז הקמב"ץ תפס את המיקרופון ועידכן את גיורא לב שהם הסתבכו. הוא לא עידכן את עפרוני שדיבר עם גיורא לב.
"הבעיה הגדולה בגדוד של עפרוני, גדוד השיריון שהסתבך, היתה שהם לא ידעו להגיד איפה הם נמצאים", אומר הרב בן דהן. "אנחנו זיהינו את המיקום שלהם אחרי שירינו פגז אחד. הם זיהו את הנפילה ואמרו לנו איפה הם נמצאים ביחס לפגז".
אלי בן דהן סבור עד היום, שלמפקד האגד הארטילרי אל"מ אהוד בכר מגיע צל"ש. "אל"מ בכר שמע את השיחות בקשר, הבין שיש גדוד שיריון שהסתבך, הבין שאף אחד לא מתכנן לחלץ אותו, והחליט על דעת עצמו לקבץ 11 גדודי תותחנים. בכל אגד ארטילירי יש שלושה גדודים. כל גדוד קיבל תא שטח. הגדוד חילק את האש בין הסוללות, והסוללה בין התותחים שלה. והכל יוזמה היתה של מפקד האגד אל"מ אהוד בכר.
"גדודי התותחנים פתחו בירי מאסיבי בצורת 'ארגז אש', ברצף אחיד ללא הפסקה, על הגבעות מסביב, וקצת קדימה מהכוח הנצור, כדי לחסום את הדרך לטנקים הסורים. הירי התחיל ב-9 בלילה ונמשך עד הבוקר, כשכולם חולצו. רציפות של אש - כל הזמן. הגדוד נסוג, ואז הסגנו גם את האש", אומר הרב בן דהן.
מארב טילים סורי
נחזור לסיפורו של מאיר בר אילן: "ביום שישי ב-4 וחצי לפנות בוקר התחלנו לנוע לכיוון צפון. אנחנו מתקדמים, ובשעה 6 וחצי, לפתע, משום מקום, כלומר, מצד ימין שלנו, ראיתי בבת-אחת הבזקים של אש לבנה המתקדמת לעברי. המראה של 15 (בערך) כדורי אש-לבנה המתקדמים לעברי – במקביל, כמו במסלולי באולינג – מסתובבים כמו בורג, היה מראה שאי אפשר לשכוח. הוא ילווה אותי עד יומי האחרון. הבנתי שנקלענו למארב. יותר מאוחר התברר לי כי נתקלנו ביחידת נ.ט. מטכ"לית סורית.
"הכל קרה בשבריר של שנייה. 'נתקלנו!', צעקתי, 'נהג, סע קדימה. מהר!'. או שהוא השתהה או שלקח רגע עד שהמנוע הגיב ללחיצת הדוושה, וכבר צעקתי עליו שוב: 'סע מהר, קדימה!'
"היינו בציר חשוף, אבל על הציר היו בתים. דירבנתי את הנהג לנסוע מהר, בתקווה שניכנס למחסה של אחד הבתים, ואז נתחמק מהטיל. הנגמ"ש הגביר את המהירות שלו. חשבתי שנצליח להתחמק מהטיל, אך הטיל פגע בנו. למזלנו הוא פגע בגל-המתח האחורי של המזקו"ם (מערכת זחלים קפיצים ומרכובים), וחלף דרכו. הגלגל הלך, והנגמ"ש ניצל. לפי שעה.
"הנגמ"ש נעצר ליד הבית אליו רציתי להגיע. חלקו הקדמי של הנגמ"ש נמצא מוסתר מן האויב במארב (ממזרח, מימין), בעוד חלקו האחורי של הנגמ"ש בלט מעט החוצה, אחורה, ועדיין נראה לאויב. צעקתי: 'לקפוץ'. עוד לפני שסיימתי לצעוק, כולם קפצו ונעלמו לי. במהירות הבזק.
"לקחתי את נשקי האישי, שהיה ביני לבין המק"כ (מקלע-כבד, 0.5 אינץ'), וקפצתי למטה. זו היתה הפעם האחרונה בחיים שקפצתי. אז עוד לא ידעתי את זה. נעמדתי סמוך לנגמ"ש, בינו לבין הבית ששימש לי מחסה.
"הסורים ראו שהנגמ"ש נעמד כאשר חלקו האחורי, 'הישבן', בולט מהמחסה, והחליטו לטווח אותו. הם ירו אל הנגמ"ש טיל אחד ואח"כ עוד אחד. ואז נזכרתי שקפצתי במהירות ולא לקחתי איתי את הטלית והתפילין. נזכרתי שגם את הספר מהספריה לא לקחתי, והרי זה לא ספר שלי, ואני חייב להחזיר אותו לספרייה הלאומית בירושלים. שקלתי לקפוץ חזרה לנגמ"ש כדי להוציא את החפצים מתוך הקיטבג שלי. לא הספקתי להתלבט הרבה, עד שטיל נוסף פגע בנגמ"ש. אמרתי לעצמי: זה כבר יותר מדי מסוכן ליהרג בגלל תפילין. פתאום טיל נוסף פגע בנגמ"ש. מיכל הדלק עלה באש, ואחריו הנגמ"ש שהחל להתפוצץ.
"הייתי צמוד לקיר. היה נדמה לי שאני מבחין בחיילים סורים בקומה השנייה, אבל לא הייתי בטוח. לא ראיתי אף אחד. אחר כך התברר לי שכל אחד קפץ לכיוון אחר. עוד לא ידעתי מי נהרגו, מי נפצעו, ושרק אחד יצא מזה בשלום.
"התקדמתי כמה מטרים ומצאתי את עצמי במין מרפסת, בלקון, שהיתה כניסה לבית. המרפסת נתנה לי מחסה מצד מזרח, מקום האויב, ומצד דרום ממנו באתי. כלפי צפון היתה המרפסת פתוחה, למעט מעקה נמוך. מתוך המרפסת הובילה דלת פנימה אל הבית, שהיה באמצע בנייה. חשבתי שזהו מחסה מספיק. למרפסת היה גג, רצפת הקומה השנייה, והרגשתי מוגן. חשבתי להיכנס לבית אך נרתעתי. אולי יש שם עדיין סורים? ומה יקרה אם ייפול פגז על הבית והבית יתמוטט עליך? נשארתי במרפסת, התיישבתי על אבן שהיתה שם כדי לשמור על צדודית נמוכה מתחת לחלון. ואני לבד. ולא מבין איך זה קורה?
"פתאום הגיעו אלי שני חיילים, טנקיסטים. ראיתי לפני טנק שהתובה שלו עפה. השניים היו ניצולים מהטנק".
ידעתי שצה"ל לא מפקיר שבויים, אבל אותי הפקירו
בשלב הזה ניצלת מהאש הסורית.
בר אילן: "נכון. השעה היתה רבע לשבע. אנחנו אחרי התקפת הסאגרים, ואז התחילה פתאום הפגזה נוראית. המטח הראשון היה קצת רחוק ממני. לא היה לי קשה לנחש כי המטח הבא יגיע אלי – ואין לי מה לעשות נגדם. פתאום שמתי לב, תוך כדי הפגזה, שהפגזים לא מתפוצצים במגע עם האדמה אלא בגובה של בערך 25 מטר מעליה, כך שטווח הרסיסים שלו גדול בהרבה. גם פגיעתו מסוכנת יותר. ידעתי שסוג כזה של תחמיש אין לסורים. היה ברור לי שאלו פגזים ישראלים.
"לא היה לי הרבה זמן לחשוב, לפני שאחד הפגזים התפוצץ באוויר, ופגע לי ברגל".
הרב בן דהן: "אלו היו פגזי מצרר. ירינו פגזי מצרר לאיזור סולטאן יעקב. ולאט לאט היסגנו את האש דרומה, במקביל לחילוץ של הטנקים. מאיר, לא הבנתי איפה בדיוק אתה נמצא בשלב הזה".
מאיר בר אילן: "דרומית לטובלנו, מול כפר קוק. היינו על הציר הראשי. שם נפצעתי ברגל מהמצרר. ואני אומר לטנקיסט שאיתי 'תעשה לי חסימה'. לא היה לו חוסם עורקים. אמרתי לו שיחסום עם רצועת רובה האם-16 שלו. הוא לקח את רצועת הרובה, ואיתה חסם לי את הדימום. החסימה, לטעמי, לא היתה הדוקה מספיק. אמרתי לו: 'תהדק אותה' והוא השיב 'זה יכאב לך'. 'שיכאב', עניתי לו. חסימת העורקים הזו הצילה אותי.
"הייתי במצב של חצי שכיבה. פתאום אני רואה לידי קצין סורי, תופס מחסה. שאלתי את עצמי 'להרוג אותו'? ואז חשבתי לעצמי: 'כמה פתטי. הרי אתה עצמך כמעט מת'. היה נדמה לי שהוא פוחד יותר ממני. הוא כבש את פניו בקרקע. כמו שפן. חשבתי גם שמיותר להורגו. הוא ממילא לא סיכן אותי. סתם תפס מחסה שם.
"התחלתי להיכנס לדמדומים של הכרה. בגלל אובדן לחץ דם".
איבדת את ההכרה?
בר אילן: "לא. אבל מה שהפתיע אותי היה שלפתע חלפה שיירת טנקים מצפון לדרום. טנקים מכיוון צפון? הייתי בטוח שאני בחוד, שאין לפני כוחות. אז איך זה מגיעים כוחות מהצפון? רק אחרי זמן רב נודע לי שאלו הכוחות שחולצו מקרב סולטאן יעקוב, שאני הייתי אמור לחלץ. רק אחרי המלחמה נודע לי שבעצם נשלחנו לחבור עם יחידת השריון של הטנקיסטים ההסדרניקים שנתקעו בסולטאן-יעקב
"אבל הסיפור לא נגמר. הטנקים עצרו. מישהו יצא משם, הניחו אותי על גבי אלונקה. הייתי משוכנע שזהו, מצילים אותי. אבל לא! נשאו אותי באלונקה מחוץ למרפסת, עד היום אני לא יודע למה. הניחו אותי בשטח הפתוח דרומית לבית בו נפצעתי ולא הרחק ממנו ומהנגמ"ש שכבר עלה באש והפך לפח מעוקם ושחור. השכיבו אותי בשטח. לבד, ועזבו אותי שם. נכון, תמיד ידעתי שצה"ל לא מפקיר שבויים, אבל אותי הפקירו. מה יכולתי לעשות? מצאתי את עצמי שוכב בשטח, עם ראש מעט למטה. הייתי גם עם המעיל כי בלילה היה קר. השמש כבר זרחה מזמן, וחששתי שיהיה לי חם מדי. למה הזיזו אותי? למה הפקירו אותי? אולי ישכחו אותי, הרי אני לבד?
"אחרי כמה זמן שמו אותי על נגמ"ש, הביאו אותי לתאג"ד (תחנת איסוף גדודי), שם נתנו לי מורפיום. בפעם הבאה התעוררתי במסוק הפינוי. נפצעתי בשבע בבוקר. הגעתי לשולחן הניתוחים בחמש וחצי אחרי הצהריים. לא היה סיכוי להציל את הרגל. לניתוח הגעתי איתה. אך היא כבר היתה כחולה. לא היה ניתן להצילה.
"העירו אותי אחרי הניתוח. אף אחד לא אמר לי כלום. ראיתי בעצמי שאין לי רגל. אף אחד לא אמר לי. הכל הבנתי מעצמי. שאלתי את האחות: עכשיו שבת, נכון? אז תביאי לי יין לקידוש. היא ענתה לי בטון נוזף: אתה בחדר התאוששות, אסור לך לשתות יין! אמרתי לה: אל תדאגי, אני רק רוצה לקדש. אשתה מעט מאד מן היין. הביאו גביע עם יין. הזלתי דמעות. 'יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ....', אמרתי את הקידוש על-פה. קירבתי את הגביע לשפתי. ליחלחתי את שפתי ביין. היה אסור לי לשתות אותו. נרדמתי. התעוררתי רק למחרת לחיים חדשים. חיים בלי רגל - אבל לפחות חיים".
וכאן פנה מאיר בר אילן לסגן שר הביטחון, האיש שאולי קטע לו את הרגל: "יש לי פרוטזה, שעולה הרבה כסף למדינת ישראל. הפרוטזה שייכת למשרד הביטחון, לא לי. אני מבטיח שכשלא אזדקק לה - אחזיר אותה למשרד הביטחון".