שניהם פעלו במשולב בראשות המפד"ל במשך מרבית השנים הסוערות בתולדותיה, מאז 1958 (תחילת תשרי תשי"ט) ועד אמצע שנות השמונים, ושניהם הלכו לעולמם באותו שבוע בדיוק, אבל בהפרש של 25 שנה: זבולון המר, שר החינוך ויו"ר המפד"ל במשך שנים רבות, הלך לעולמו השבוע לפני 25 שנה, בכ"ב בטבת תשנ"ח (1998); ובשבוע החולף הלך לעולמו מי ששימש יד ימינו ואיש סודו בהנהגת המפד"ל עד פרישתו ב-1983, המזכ"ל המיתולוגי ד"ר דני ורמוס, שהובא למנוחות ביום א' האחרון. אותו תאריך (כמעט), רק בהפרש של רבע מאה.
תשלובת המר-ורמוס שפעלה במפד"ל 25 שנה, העפילה לצמרת וגם היתה לצמד שהשפיע בזמנו על אופי הנהגת המדינה והתנהלותה מבית ומחוץ, על ניהול מדיניות הפנים והחוץ, על צביון ענייני הביטחון ומפעל ההתנחלות של ממשלות ישראל.
תמיד ראו בהם צמד חמד. מופע נדיר של שניים שהם אחד. בניגוד לשאיפתם של פוליטיקאים בימינו לשלושת הכ"פים – כוח, כסף וכבוד – הם התאחדו בשאיפה להביא את הציבור הדתי לאומי למיקומו הראוי, כפי שהם עצמם אהבו לצייר: לחדול מלהיות משגיחי הכשרות בקרון המזנון של הרכבת, אלא לשלוט בהגאיי הרכבת מתוך תא הנהג. המר עשה זאת מעמדתו המיניסטריאלית וּורמוס מן התפקיד כפוי הטובה שבחר לעצמו, לתחזק את המנגנון המפלגתי, את הקשר עם החברים ואת פעילות הסניפים ברחבי הארץ.
הצמרת התאחדה נגדם
כוכבם של המר וּורמוס דרך בזכות נצחונות ששת הימים, עד כדי כך שכל ותיקי צמרת התנועה – ח"מ שפירא, יוסף בורג, זרח ורהפטיג, יצחק רפאל ואחרים, התאחדה נגדם. המשמרת הצעירה, שהוותיקים ייסדו לנוכח בריחת המצביעים הצעירים כבר בשלהי שנות החמישים ותחילת שנות הששים, נתפסה כאיום על הגווארדיה הוותיקה ואיחדה אותה, לקראת הבחירות לוועידת המפד"ל בשנת 1967, שהיו המשמעותיות ביותר מאז החלו המר וּורמוס בפעילותם המשולבת, עשור קודם לכן.
בבחירות הפנימיות זכתה המשמרת הצעירה בניצחון ענק - כ-25% מהקולות. המשמרת דרשה ייצוג הולם של 3 מושבים ברשימה שהורכבה לקראת הבחירות לכנסת השביעית, ב-1969. משלא נענתה, איימו הצעירים הסוררים להתמודד ברשימה נפרדת בראשות הרב משה צבי נריה. לבסוף הושגה פשרה מפד"ל'ניקית: הרב נריה והמר הוצבו במקומות ריאליים ברשימה, ונציג נוסף של הצעירים, יהודה בן מאיר, מוקם בשולי הרשימה (ונכנס לכנסת בעקבות פטירת אביו, ח"כ שלמה בן מאיר, בשנת 1971). דני ורמוס, אז ראש המשמרת הצעירה של המפד"ל, ויתר מראש על הכנסת, והעדיף להתמסר לתיחזוק המשמרת ולביסוס מעמדו של נציגה בממשלה זבולון המר. הם הצליחו לכלול במצע המפלגה התחייבות לשלימות הארץ, לצד המחוייבות לשלימות העם והתורה.
בבחירות הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים, לכנסת השביעית (1969), שובץ זבולון המר ברשימה לכנסת כנציג הדור הצעיר והוא תרם את חלקו להעברת מרכז הכובד של מדיניות המפלגה לשימור הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון. המר וחבריו נשבו בקסם 'הקץ המגולה', כפי שהגדירה זאת אניטה שפירא. זבולון המר כתב אז כי "צעירי הציונות הדתית שחזרו מהמלחמה ב-1967, תמהו שלא חונכו מעולם [...] לאהבת א"י השלימה [...] ולהכרתה לפרטיה: הר הבית, מערת המכפלה וכו'".
ביטוי ראשוני לתפיסה זו ניתן בהירתמותם של הצמד המר-ורמוס להקמתו מחדש של כפר עציון (שנפל בידי הירדנים במלחמת העצמאות), וביוזמה אישית של דני ורמוס, אז מראשי המשמרת הצעירה של המפד"ל, יחד עם המר ואליעזר שפר, לארגן בתשכ"ח (1968) עצרת המונית, בכ"ח באייר, יום שיחרור ירושלים, לציון מלאות שנה לניצחון - מהלך שקיבע עד עצם היום הזה את חגיגות יום ירושלים. מן העצרת ההמונית הראשונה נעדרו שרי המפד"ל – שהתנגדו לעצם עריכתה כדי לא להתגרות בארה"ב - ובכך נתנו ביטוי מוחשי לעומק המחלוקת האידיאולוגית שבין ההנהגה הוותיקה לחוגי הצעירים: בעוד השרים מובילים את נושאת המטוסים הזו לעבר הקוטב היוֹני (השר הבכיר דאז שפירא היה בין הראשונים שהציעו לוותר על השטחים בתנאים מסויימים), התעקשו צעירי המפד"ל בראשות המר וּורמוס, לסובב ב-180 מעלות את ההגה של נושאת המטוסים הדתית לאומית ולכוון לעבר הקוטב במנוגד, הניצי בתכלית.
מערכת היחסים המדהימה בין המר וּורמוס, נמשכה והתהדקה מתוך שותפות אמיתית ונאמנות לדרך. המר מונה ב-1973 לתפקיד שר הסעד, וב-1977 מימש את חלום חייו להגיע לכורסת שר החינוך, תפקיד אותו מילא עד יום פטירתו ב-1998, והוא בן 61. עם כניסתו ללשכת שר החינוך, מינה המר את שותפו לדרך ורמוס, ליועצו הבכיר ולנציגו בוועד המנהל של רשות השידור, ומ-1983 גם מזכ"ל המפד"ל, יו"ר הנהלת המפד"ל ויו"ר מרכז התנועה.
ב-1983 המריא ורמוס, בברכתו השר המר, לתפקיד נציג ההסתדרות הציונית העולמית בצפון אמריקה, ועם שובו ב-1986 מילא שורה של תפקידים ציבוריים ומינהליים. ביום ששי האחרון, י"ג בטבת, 25 שנה לאחר פטירת המר ז"ל, הלך לעולמו ד"ר דני ורמוס והוא בן 86.