מה קורה כששתי מדינות אוייבות להלכה, מגלות שיש להן אינטרס משותף? במזרח התיכון התשובה ברורה: שתי המדינות משתפות פעולה למען האינטרס המשותף.
זה מה שקרה בשנה האחרונה, כשמדינות המפרץ כוננו קשרים גלויים עם מדינת ישראל, נוכח אוייב משותף: איראן. אבל זה קרה גם בדיוק לפני 30 שנה, במלחמת המפרץ בין ארה"ב ועיראק.
אז שיתוף הפעולה היה בין ישראל וירדן, שתי מדינות שעדיין היו אז מדינות אוייבות על פי ההגדרה, אף כי קיימו ביניהן יחסים סמויים מזה כמעט 30 שנה, עוד לפני מלחמת ששת הימים.
זהו אחד הסיפורים הפחות מוכרים ממלחמת המפרץ, שפרצה השבוע לפני 30 שנה.
הרקע לאותה מלחמה, למי ששכח או שעוד לא למד: בי"א באב תש"ן, 2 באוגוסט 1990, כבשה עיראק בפעולת בזק את המדינה השכנה כוויית. מועצת הביטחון של האו"ם הציבה בפני השליט העיראקי סדאם חוסיין אולטימטום: נסיגה תוך ארבעה חודשים מכווית, או שתשלמו מחיר כבד. משפג האולטימטום, פתחה קואליציה בראשות ארצות הברית בת 34 מדינות במבצע 'סופה במדבר', שהחל במתקפה אווירית רחבת היקף, ולאחר מכן גם במהלך קרקעי בן 100 שעות, במהלכו שוחררה כוויית. בקואליציה הזו היו גם מדינות ערביות, בהן סוריה וסעודיה.
אור ל-ג' בשבט תשנ"א, 18 בינואר 1991, שיגרו העיראקים שמונה טילי סקאד לעבר ישראל. חמישה פגעו באיזור גוש דן, שלושה בחיפה. התקפת הטילים תפסה את המדינה בהפתעה. סדאם, בניסיון לפרק את השותפות הערבית במלחמה בו, שיגר טילים ארוכי טווח לעבר ישראל, כדי לגרום לה להגיב – ובכך להביא לפרישת מדינות ערב. זה לפחות היה התירוץ של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב, בדרישתו מישראל לנהוג 'איפוק', ולא להגיב על ירי הטילים נגדה - בקשה שהתקבלה בזעם ובהתנגדות רבה בישראל. עד אז, מדינת ישראל לא היתה מורגלת בתופעה של הבלגה ממושכת כלפי התקפה נגדה, ועוד כשמדובר בפגיעה באזרחים בעורף. כמעט לאיש לא היה ספק, שישראל הולכת להגיב על המיתקפה חסרת-התקדים, ושחיל-האוויר עומד לפעול בעיראק.
שתי פגישות חשאיות בלונדון
התיסכול בישראל גאה ככל שהתברר שהאמריקנים גילו אזלת יד מוחלטת בפעילות להשמדת טילי הסקאד. למרות אלפי גיחות של מטוסי קרב, כולל מטוסיF-15E , מטוסי התקיפה המתקדמים ביותר שהיו ברשות ארה"ב, לא הצליח חיל-האוויר האמריקאי לפגוע בסקאדים. בשלב מאוחר יותר של הלחימה, החלו כוחות הקואליציה להפעיל תחת מעטה כבד של חשאיות כוחות קומנדו קרקעיים, ביום ובלילה. הם איבדו כלי טיס וכמה לוחמי קומנדו – ולא הצליחו להשמיד אפילו משגר סקאד אחד. האמריקאים השתדלו להימנע מהסתכנות. הם תקפו מגובה רב, ולכן לא פגעו בשום דבר. בימים הראשונים הם ניסו להשמיד כל מה שזז במערב עיראק, ואם היו ממשיכים במדיניות הזאת, הם היו מצמצמים את הירי על מדינת ישראל בצורה משמעותית. אבל בשלב מסויים הם קיבלו הוראה, שאסור להם לירות בלי זיהוי של המטרה. זיהוי כזה, במיוחד בלילה, הוא בלתי אפשרי, ולכן כל הפעילות הפכה ללא-אפקטיבית.
בישראל שוב הבינו, כי 'אם אין אני לי – מי לי'.
הבעיה העיקרית היתה התיאום עם צבא ארה"ב, ששלט בפועל בשמי עיראק. אחד החששות הגדולים ביותר של ישראל, ושל חיל-האוויר בפרט, היתה הסכנה של עימות לא מכוון בין מטוסים ישראליים לבין המטוסים האמריקאיים שפעלו בעיראק. האמריקנים סירבו להגיע להבנות עם צה"ל על תיאום בינו לבין הכוחות האמריקאיים וכוחות הקואליציה. המימשל האמריקני חשש, שהתיאום הזה יתפרש כאור ירוק שלהם לתוכניות התקיפה של ישראל – ויפרק את הקואליציה האנטי עיראקית, שעליה נמנו גם מדינות ערב.
אבל לצה"ל היתה בעיה לא פחות פשוטה, והיא הצורך לעבור בשמי ירדן, אז, קצת פחות מארבע שנים לפני חתימת הסכם השלום בין שתי המדינות, עדיין רשמית מדינת אוייב – אבל מדינה שמתקיימת איתה מערכת יחסים חשאית בתחומים רבים. באותה מלחמה תמך חוסיין מלך ירדן באופן מופגן בנשיא עיראק סדאם חוסיין.
כבר באפריל 1990, ארבעה חודשים לפני שפלשה עיראק לכווית, החל חיל-האוויר להיערך לאפשרות של התחממות מכיוון עיראק, בעקבות עדויות לפעילות צבאית עיראקית בירדן. העיראקים ערכו טיסות סיור לאורך הגבול, ואפילו השתתפו, בצורה מוסווית, בתרגילים שהירדנים ביצעו עם האמריקאים.
פגישה חשאית ראשונה בין ראש הממשלה יצחק שמיר למלך חוסיין, התקיימה בביתו הפרטי של המלך חוסיין בלונדון ב-5 בינואר 1991, 12 יום לפני שעיראק החלה לשגר טילים לעבר ישראל. בפגישה השתתפו גם סגן הרמטכ"ל דאז אהוד ברק, והרמטכ"ל הירדני זייד בן שאכר. חוסיין ביקש משמיר התחייבות שחיל האוויר הישראלי לא יפגע בריבונות הירדנית כשתפרוץ המלחמה. במילים אחרות: שמטוסינו לא יעברו בשמי ירדן בדרכם להשמיד את הטילים העיראקים. ברק העלה את נושא טיסות הביון של מטוסי עיראק לאורך גבול ישראל-ירדן, ואת התמרונים המשותפים של צבאות ירדן ועיראק. זייד בן שאכר התחייב שהתמרונים הופסקו ולא תתאפשרנה עוד טיסות ביון של מטוסים עיראקים סמוך לגבול ירדן. חוסיין הסביר ששיתוף הפעולה בין חילות האוויר של ירדן ועיראק נבע מקשיי תקציב. עיראק מימנה את טיסות האימון של טייסי ירדן, משום שלירדן לא היה תקציב לכך. אבל כעת כשהמצב על סף מלחמה שיתוף הפעולה הזה הסתיים. שמיר לא קיבל את תירוציו הדחוקים של המלך, אבל הסכים להסתפק בהבטחתו של חוסיין שלא יתיר עוד למטוסי עיראק לטוס מרחב האווירי של ירדן, ואם העיראקים ישלחו מטוסים מערבה חיל האוויר הירדני יירט אותם. כלומר: ירדן לא תאפשר התקפה אווירית של עיראק על ישראל. את מעוף הטילים בשמי ארצו מעיראק מערבה הוא לא יכול היה למנוע.
כשהחלה מתקפת הטילים, היה שמיר כבול גם בבקשת המלך חוסיין שצה"ל לא יפעל בשמי ירדן.
שבוע אחרי שהחלה מתקפת הטילים, שוב יצאו ראש הממשלה יצחק שמיר וסגן הרמטכ"ל אהוד ברק לפגישה חשאית נוספת עם המלך חוסיין בלונדון. שמיר דיבר הפעם מפורשות על האפשרות שישראל תתקוף בעיראק, והדבר ייעשה דרך ירדן. אהוד ברק פרש בפני חוסיין מפה, שהראתה את צירי התנועה מישראל לעיראק דרך שמי ירדן. "אני מבקש ממך, תורה לטייסים שלך לא להתערב. אין לנו עניין ליירט מטוסים ירדנים", אמר ברק למלך הירדני.
חוסיין לא השיב תשובה ברורה, אבל התחושה היתה שירדן לא תפריע למעבר מטוסים ישראלים דרך שטחם למערב עיראק.
אבן הנגף הירדנית הוסרה במגעים החשאיים. נותרה אבן הנגף האמריקנית – ובעיקר של הנשיא ג'ורג' בוש האב.
מפקד חיל-האוויר אבד בחשיכה
עם תחילת ירי הטילים, החלו לגבש בצה"ל את ההצעות השונות לפעולה. האפשרויות היו מגוונות: תקיפת מטוסי קרב באיזור H-3, האיזור במערב עיראק ממנו שוגרו הטילים, או הנחתת כוחות מיוחדים של צה"ל, ובראשם 'שלדג' בפיקודו של בני גנץ וסיירת מטכ"ל, שיפעלו קרקעית לאיתור הטילים והשמדתם. חלק מהמבצעים יועדו לאיתור משגרי סקאד והשמדתם. מבצעים אחרים שנועדו למה שנקרא 'גביית נזקי מלחמה', כלומר פגיעה ביעדים בעיראק כתגובה לפגיעת הסקאדים בישראל.
לפני 4 שנים חשפנו כאן, ב'מצב הרוח', את התוכניות שגובשו בצה"ל לפעולה נגד הסקאדים. התוכניות, ש'מודלים' שלהם בוצעו בנגב, דיברו על הנחתות של מסוקי יסעור ומטוסי הרקולס עם צנחנים, ובאמצעותם לחסל פיזית את בסיסי השיגור. באותה עת נכנס לשימוש הטיל 'תמוז', המאפשר פגיעה במטרות בטווחים של עד 25 קילומטרים. ב'תמוז' מותקן חיישן אלקטרו-אופטי, המאפשר לצוות המשגר אותו, לראות על מסך את המטרה בזמן מעוף הטיל, ולכוון אותו בצורה מדוייקת עד לרגע הפגיעה. היתרון של ה'תמוז', לעומת תקיפה בנשק מדוייק מהאוויר, היה הצמידות של הצוותים שלו, המפעילים את הטיל מעל גבי נגמ"שים ושוהים בשטח, לאוגדות הלוחמות במהלך כל הקרב.
בסיירת מטכ"ל הציעו להגיע לאיזור H-3 במסוקי יסעור, שינחיתו את לוחמי הסיירת בלב המדבר, ואלו יפעלו קרקעית לאיתור הטילים והשמדתם, תוך שימוש בטיל 'עורב' - טיל נ"ט מתוצרת ארצות הברית, ששמו המקורי 'טאו', שאותו ניתן לשגר הן בידי חוליית חי"ר, כשרכיבי המשגר מפורקים בזמן התנועה ומורכבים בעמדת הירי על גבי חצובה, מג'יפ או נגמ"ש.
"הטיפול בטיל סקאד לפני שיגור אורך כשעה ויותר, וזה היה הזמן שבו היו אמורים לגלות את הטילים", מגלה אחד מקציני הסיירת שהיה אמור להשתתף במבצע. "עד שהמפעילים ירימו את הסקאד כלפי מעלה, יתדלקו אותו בדלק נוזלי, וכו'. אם אתה באיזור אתה יכול לזהות את הפעילות הזאת. הסקאד גם אינו ממוגן. משהיו טילי הסקאד מתגלים, היו לוחמי סיירת מטכ"ל אמורים להשמיד אותם באמצעות טילי ה'עורב'".
מי שריכז את כל ההצעות הללו במטכ"ל היה סגן הרמטכ"ל אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל בעברו. את הרעיונות של סיירת מטכ"ל הציגו בפניו מפקד 'שלדג' באותם ימים בני גנץ, ונחום לב ז"ל, שימש כמפקד כוחות המילואים של סיירת מטכ"ל. (נחום, בנם של דבורה ופרופ' זאב לב, מייסד 'מכון לב', נהרג לפני 20 שנה בתאונת אופנוע בכביש הערבה).
בעיצומה של המלחמה, התבצע אימון 'מודל' של הפעולה בנגב, בהשתתפות הלוחמים ומפקד חיל האוויר דאז אלוף אביהו בן נון. מספר אחד הקצינים שהשתתפו בתרגיל: "התרגיל התבצע בחשיכה מוחלטת. התרגיל כלל זיהוי מרחוק של ה'סקאדים'. טיפסנו על גבעה עם משקפת טרמית. אביהו בן נון טיפס איתי לגבעה. זיהינו את ה'סקאדים', ביצענו הדמיה של ירי טיל. אנחנו יורדים מהגבעה, ופתאום אני מגלה שאביהו בן-נון נעלם. מלחמה. מדינת ישראל כולה תלויה בחיל האוויר, ומפקד חיל האוויר איננו. טיפסתי בחזרה על הגבעה, שהיתה תלולה למדי, ופתאום אני רואה את אביהו יורד בזהירות במצוק, כשהוא מאיר לעצמו את הדרך עם פנס קטן. ביקשתי לעזור לו, והוא סירב. אמרתי לו: 'אתה מפקד חיל האוויר של מדינת ישראל. אני לא יכול להרשות לעצמי שיקרה לך משהו'. ירדנו ביחד עד שחזרנו לשטח".
אף משגר סקאד לא הושמד
הבעיה היתה ונותרה ה'וטו' האמריקני. ארה"ב, בהנחיית הנשיא ג'ורג' בוש האב, סירבה לבקשת ישראל, שאיזור מערב עיראק 'יימסר' לטיפול צה"ל, בלי מעורבות הצבא האמריקני. רק אחרי המלחמה גילו קציני צבא אמריקנים בכירים למקביליהם הישראלים, שהם היו מוכנים, במידה וצה"ל יפעל, לזוז הצידה ולפנות את השטח עד קו אורך מסויים. זה היה משאיר לישראל את מערב עיראק, המקום ממנו הופעלו הסקאדים, ללא פעילות של כוחות הקואליציה.
יומיים אחרי הפגישה החשאית עם חוסיין, יצא אהוד ברק יצא לפגישה נוספת, הפעם בארה"ב, יחד עם שר הביטחון משה ארנס. "כוח משימה ישראלי, אווירי ויבשתי, מוכן לצאת לפעולה נגד טילי ה'סקאד'", אמר ברק לרמטכ"ל האמריקני דאז קולין פאוול בפגישה בארבע עיניים. "המטוסים שלנו יחצו בדרכם לעיראק את מרחבי האוויר של ירדן וסעודיה. המלך חוסיין יודע זאת".
פאוול ניסה להרגיע את ברק, ותיאר את מאמצי הצבא האמריקני לפגוע בטילים. אבל עוד קודם לכן נעשתה בחיל האוויר הישראלי בחינה מדוקדקת של תוכניות תקיפת הטילים העיראקים על ידי חיל האוויר האמריקני. הבדיקה העלתה שאין כל סיכוי להצלחה ולניטרול ירי הטילים על ישראל. כפי שאכן התברר, במהלך ששת השבועות של 'סופה במדבר', לא הושמד ולו משגר סקאד נייד אחד. מפקד הכוחות האמריקנים במבצע, הגנרל שוורצקופף, לא ראה חשיבות בהפניית כוחות אוויריים אמריקנים למערב עיראק. לא מפתיע לגבי אדם שאת ירי הסקאדים על ישראל הישווה לסופת רעמים באטלנטה.
ארנס וברק נכשלו בניסיונם לשכנע את המימשל האמריקני. 39 טילים נורו ממערב עיראק לעבר ישראל, במשך כל ימי מלחמת המפרץ הראשונה, ללא תגובה ישראלית. מספר שבאותם ימים נראה מדהים, והיום נראה מגוחך על רקע אלפי הרקטות ששוגרו בעשור האחרון מרצועת עזה לעבר מדינת ישראל – בחלקם רקטות שהגיעו עד גוש דן.