מספר ימים לפני חג החנוכה, הגיעה למרוקו בחשאי קבוצה קטנה של ישראלים, לקדם את השלום במזרח התיכון. זה נשמע כאילו זה קרה בשבוע שעבר, בעקבות חידוש היחסים בין ישראל ומרוקו שנותקו לפני 20 שנה, אבל זה קרה גם בדיוק לפני 43 שנים, בכ"ב בכסלו תשל"ח, 2 בדצמבר 1977. שר החוץ הישראלי משה דיין ז"ל הגיע לארמונו של חסן מלך מרוקו בעיר מרקש, עם עוזרו אליקים רובינשטיין, ועם איש המוסד שאירגן את הביקור ואת המפגש שנערך שם עם סגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהמי.
מערכת היחסים בין ישראל ומרוקו, רובם חשאיים ומיעוטם גלויים, נמשכים כבר כמעט ששה עשורים. מנהיגים ישראלים רבים ביקרו במרוקו, חלקם בחשאי וחלקם בגלוי. חסן מלך מרוקו ביקש במשך רוב תקופת שלטונו לתרום להשגת הסכמי שלום בין ישראל ושכנותיה, ולכן העמיד את ארמונותיו לקיום מפגשים חשאיים ומפגשים גלויים.
בשביל דיין זה היה הביקור השלישי במרוקו באותה שנה, והמפגש השני עם חסן תוהמי במרוקו. במפגש קודם הושגו הבנות שהביאו לביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנוואר סאדאת במוצאי שבת אור לי' בכסלו תשל"ח, 19 בנובמבר 1977. בניגוד למיתוס שנפוץ כעבור זמן, ההבנות הללו לא כללו הסכמה ישראלית לנסיגה מלאה מכל חצי האי סיני.
כעת, במפגש השני בארמונו של מלך מרוקו, אליו הגיעו שלושת הישראלים בטיסה ישירה מישראל, ביקשו דיין ותוהמי לקבוע את העקרונות שיאפשרו את המשך המשא ומתן הישיר בין ישראל ומצרים, שהחל עם ביקור סאדאת. "זו הסיבה שגם המפגש הזה היה חשאי" מסביר ל'מצב הרוח' פרופ' אליקים רובינשטיין, אז עוזרו של משה דיין ולימים מזכיר הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה ושופט בית המשפט העליון, את הסיבה שגם אחרי ביקורו המתוקשר של סאדאת בישראל שוב נערך במרוקו מפגש חשאי. "גם חסן מלך מרוקו לא רצה בחשיפה, ולכן היא נשמרה בחשאי".
בספרו 'הלנצח תאכל חרב', שבו מביא משה דיין ז"ל את נקודת מבטו על המשא ומתן בין ישראל ומצרים בסוף שנות השבעים, הוא מפרט באריכות (עמ' 50-54) את הנושאים שנדונו באותו מפגש חשאי, ועל הכנת המסמך שהוגש לתוהמי: "קמתי בשעה שבע והכנתי את המסמך... בינתיים התעוררו גם אלי רובינשטיין, עוזרי ומנהל לשכתי, ואיש הקשר והם תרגמו את הדברים לאנגלית". פרופ' רובינשטיין מציין כי המסמך עסק בין היתר בסידורים הקשורים לסיני, דבר המוכיח שתוהמי לא שמע התחייבות מוחלטת מדיין במפגש הקודם ביניהם על הסכמה לנסיגה מלאה מכל סיני.
מה שדיין לא מספר הוא שהשיחות ארכו יומיים – ימי שישי ושבת. רובינשטיין, יהודי שומר מצוות המקפיד על קלה כחמורה, נאלץ באותה שבת לכתוב את ההצעות השונות. "זו היה פעם יחידה – אולי היתה עוד אחת – שבה לא שמרתי שבת עד הסוף" הוא מספר ל'מצב הרוח', "אבל את מה שנאלצתי לכתוב כתבתי ב'שינוי'. אמנם היה איתנו גם איש 'המוסד', אבל לא ראיתי זאת כראוי להניח ליהודי שאינו שומר מצוות לכתוב בשבת, כאילו הוא ה'גוי של שבת' שלי. בפגישות החשאיות עם המלך חוסיין, שהתקיימו חלקם בשבת, לא כתבתי בשבת. את כתיבת הדו"חות שמרנו למוצאי שבת. לאורך כל תקופת עבודתי עם דיין, הוא היה מקפיד שלא אחלל שבת. כשהיה מתקשר אלי במוצאי שבת היה לו משפט קבוע: 'ראיתי שיצאו שלושה כוכבים אז התקשרתי'. מה שהיה במרוקו היה חריג. היה ברור לי שהמפגש הזה מעין פיקוח נפש לאומי".
באותה פגישה נדונו גם עניינים הקשורים לאוכלוסיה הפלשתינית, ובראשה הצעתו של בגין להעניק להם אוטונומיה – רעיון שבאותה עת עדיין היה בגדר הצעה כללית מעורפלת, שתהווה בסיס לאוטונומיה שתנוסח בצורה שונה הסכם קמפ דייוויד.
פרופ' רובינשטיין מגלה ל'מצב הרוח', שדיין ניסח גם הצעה לצירוף סוריה למשא ומתן. "כשתוהמי ראה את זה, הוא חתך באלגנטיות את הנייר, החזיר לנו את הדף ובו ההצעה למו"מ עם סוריה ואמר: 'איתם תתעסקו בעצמכם'".
הביקור הבא של רובינשטיין במרוקו היה בוועידת קזבלנקה, הועידה הכלכלית הראשונה למזרח התיכון וצפון אפריקה, במסגרת ועידות כלכליות שהחלו להתקיים לאחר שנחתמו הסכם הצהרת העקרונות והסכם השלום ישראל-ירדן. ועידת קזבלנקה בכ"ה בחשון תשנ"ה, 30 באוקטובר 1994 היתה הראשונה מבין ארבע ועידות כאלו (הבאות היו ברבת עמון שבירדן בנובמבר 1995, בקהיר שבמצרים בנובמבר 1996, ובדוחה שבקטאר בנובמבר 1997). בוועידה לקחו חלק מנהיגים ואנשי עסקים מישראל וממדינות ערב, כחלק מסדרת ועידות כלכליות אזוריות, שנועדו לקדם שותפות כלכלית בין מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה. בסיום הוועידה פורסמה הכרזת קזבלנקה, שבה הוכרז על סיום החרם הערבי על ישראל, ובעקבות כך פתחו ישראל ומרוקו משרדי אינטרסים ברבאט ובתל אביב. "אירוע מאד מרשים" נזכר השבוע רובינשטיין. "רגע מרגש עבורי היה כשהלכתי אחרי הצהריים להתפלל בבית הכנסת של קזבלנקה. מיד אחרי שחזרנו ארצה נסעתי למשפחתו של הרב גורן זצ"ל, שעדיין ישבו שבעה, לנחם אותם על פטירת הרב".
כישלונו של שר החוץ האמריקני
שנה לפני כן, ערב ראש השנה תשנ"ד, כשיצחק רבין עשה דרכו בחזרה מוושינגטון לישראל אחרי טקס החתימה על הסכם אוסלו ולחיצת היד הראשונה עם ערפאת, הוא עצר בדרך ברבאט בירת מרוקו, לפגישה עם המלך חסן. זה היה ביקורו השני של רבין במרוקו. הוא כבר ביקר במרוקו בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, בשנת 1976. הביקור הפעם היה שונה לחלוטין. "היתה קבלת פנים מדהימה" סיפר לי השבוע מי שהיה אז מנכ"ל משרדו שמעון שבס, בשיחת טלפון ממקום שהותו באבו-דאבי. "קיימנו שם שיחות מדיניות חשובות. החשיבות היתה שהיחסים עם מרוקו 'יצאו מהארון'. היו איתנו אנשי המוסד ובראשם אפרים הלוי, שקיימו את השיחות המוקדמות עם המרוקנים. הביקור היה מוכן מראש. ידענו שאם נחתום על ההסכמים עם הפלשתינים, המדינה הראשונה שאיתה נייצר יחסים היתה מרוקו. אחריה הגיעו טוניסיה ומאוריטניה".
אילו דברים סוכמו באותם שיחות?
שבס: "כל הדברים שאח"כ הפכו ליחסים פורמלים. סיכמנו על נורמליזציה במסחר תעשיה ותיירות. אחת ההסכמות המשמעותיות היתה אישור למטוסי 'אל על' לטוס בשמי מרוקו בדרך לברזיל. זה קיצר את הטיסה לברזיל ב-3 שעות".
איך היו היחסים האישיים בין רבין לחסן מלך מרוקו?
שבס: "טובים מאד, חמים מאד. הם החליפו כל הזמן מסרים באמצעות שליחים מרוקאים שנסעו בין רבאט וירושלים, רובם יהודים".
שבתי שביט כותב בספרו 'ראש המוסד' כי בחודש אוגוסט 1993 הוא הגיע למרוקו לברר עם המלך חסן מה עמדת הנשיא אסד בנושא הסכם שלום עם ישראל. "תוצאות בדיקתו של המלך המרוקני לא סיפקו את תנאי המינימום של רבין, והמהלך כשל" כותב שביט (עמ' 173).
לא רק רבין ביקר במרוקו מיד אחרי הסכם אוסלו, אלא גם שר החוץ האמריקני דאז וורן כריסטופר. מרטין אינדיק, דיפלומט אמריקני בכיר (ושגריר ארה"ב בישראל) ששימש כאחד מעוזריו של כריסטופר, מספר בספרו 'שלום אמריקני' (עמ' 58) על ביקורו של כריסטופר בארמון המלך בדצמבר 1993, שהסתיים בכישלון צורב, כאשר המלך חזר בו מסיכום מוקדם של האמריקנים עם עוזריו, על פיו יכריז כריסטופר על תרומתה של מרוקו לתהליך השלום ויאמץ אותה בחום: "המלך, צנום וקטן קומה, קיבל את פנינו במקטורן סמוקינג עשוי קטיפה שחורה ונעלי בית תואמות ועליהן סמל בית המלוכה ברקמת זהב – לא בדיוק על פי כללי הטקס המקובלים בביקור רשמי שכזה. הוא החווה לשר החוץ שיישב לימינו בראש שולחן דיונים ארוך. אחר כך התיישב על גרסה רשמית כלשהי לכס מלוכה, כיסא משרדי עשוי עור רך ועליו חקוק סמל בית המלוכה בזהב, והצית סיגריה.
"המשלחת האמריקנית התיישבה בצידו האחד של השולחן. המלך אותת לאחד מעוזריו, וזה פתח דלתות כפולות עשויות עץ מהגוני והכניס את משלחתו. ראשונים נכנסו שני בניו המתבגרים, נסיך הכתר הנסיך מוחמד, והנסיך מולאי. אחריהם נכנסו שובל מוזר ביותר של יועצים: גנרל שתום עין שככל הנראה שכח את הרטיה שלו בבית; שר חוץ שצידם האחד של פניו וגופו היו משותקים מחמת שבץ; שר פנים שסבל מיום של שיער קשה והזכיר יותר את דוד בן גוריון מאשר את האיש המדכא ביד רמה והמפחיד את כל מתנגדי המשטר במרוקו; ואחרון בשורה, כיאה למעמדו, אנדרה אזולאי, יועצו היהודי של המלך, לבוש חליפה צרפתית מהודרת. בזה אחר זה התפלשו, פשוטו כמשמעו, לרגלי המלך ונישקו את ידו, והוא הרחיק אותם מעליו בתנועה של ביטול.
"...הביקור נערך לאחר לחיצת היד של ערפאת ורבין על מדשאת הבית הלבן, ותהליך השלום היה בעיצומו. לכן הוסכם, שבתום פגישתו עם המלך יכריז כריסטופר כי מרוקו מוכנה להפעיל טיסות ישירות בקו תל אביב-קזבלנקה וקשרי טלפון ודואר ישירים עם ישראל. אלה היו הישגים צנועים, אך הם העידו על הפשרה ביחסיה של ישראל עם העולם הערבי הרחב יותר בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו עם הפלשתינים.
"כריסטופר הביע באזני המלך שמחה על בואו למרוקו ושביעות רצון מן ההזדמנות שנקרתה לו להכריז על פתיחת הנורמליזציה ביחסים עם ישראל. המלך שלח אל כריסטופר מבט חמצמץ ונשף ענן עשן מהסיגריה היקרה שהוכנה במיוחד בשבילו, אל בן שיחו מעברו האחר של השולחן. למרות ששלט באנגלית, פתח בצרפתית בדיון פרטני ומייגע על כך שאין מקום להצהרה אמריקנית רשמית ברבאט בדבר החלטות שהמרוקנים מסוגלים להכריז עליהן בעצמם..."
שמעון פרס גורש ממרוקו
שמעון פרס ביקר במרוקו מספר פעמים. הוא ביקר במרוקו בהיותו ראש אופוזיציה טרי ב-18 ביולי 1978. הימים ימי המשא ומתן עם מצרים שהניבו את הסכם קמפ דייוויד. אחרי שחזר ממרוקו שיתף את ראש הממשלה בגין בשיחותיו במרוקו, אולם בגין שזעם על הפעילות המדינית העצמאית של יריבו ראש האופוזיציה, חשף את דבר הפגישה בפני עיתונאים במזנון הכנסת, כשאמר-צעק: "אצלי הוא לא יראה יותר אפילו את בדל אוזנה של מרוקו-שמרוקו".
פרס ביקר במרוקו פעם נוספת שנתיים אח"כ, בשנת 1981, ערב הבחירות לכנסת העשירית. אבל במקום לקבל תשואות על שיחותיו עם חסן, קיבל פרס מתקפות בסגנון של 'המרוקאים שלך נמצאים בדימונה'. באותן בחירות, כזכור, אחרי פיאסקו מביך שבהן הוצג כ'ראש הממשלה הבא של ישראל', נשאר פרס כראש האופוזיציה ובגין נשאר ראש הממשלה.
ב-22 ביולי 1986 והוא כבר ראש ממשלת ישראל בממשלת האחדות עם יצחק שמיר, על סף ביצוע ה'רוטציה' והחזרת ראשות הממשלה לשמיר, ערך פרס ביקור במרוקו ונפגש עם המלך חסן השני בעיירת הנופש איפראן. אפרים הלוי, מבכירי המוסד ולימים ראש המוסד, מגלה בספרו 'אדם בצל' (עמ' 114) כי חסן הזמין אליו את פרס אחרי שהאחרון הסכים לפתוח ערוץ שיחות ישיר בין ישראל ואש"ף, אירגון שבאותם שנים היה עדיין מוקצה מחמת מיאוס בקרב רוב אזרחי ישראל, מימין ומשמאל כאחד. "פרס היה אז חבר בממשלתה אחדות הלאומית ועמד בראשה ברוטציה עם יצחק שמיר" מספר הלוי, "ולדעתי הוא לא יכול בסיכומו של דבר לספק את מה ששליחיו הבטיחו לפני בואו. האירוע הסתיים בכמעט ביזיון ודבר הביקור פורסם ברבים לפני שהושלם. פרס ופמלייתו התבקשו לעזוב את מרוקו לפני המועד שנקבע מראש, ופחות או יותר גורשו מהמדינה. המלך חסן הופיע בטלוויזיה כדי להסביר את יוזמתו ולהודות בכישלונו". אפשר לומר שבמקרה הזה, כמו במשל הידוע, פרס גם אכל את הדגים המסריחים, גם קיבל מלכות – וגם גורש מהעיר.
שמעון פרס לקח איתו סודות רבים לקבר. לפני שנים רבות ביקשתי לחלץ מפיו את אחד הסודות הללו, ולא הצלחתי. זה נבע ממשפט שאמר פרס עצמו, ככל הנראה כפליטת פה.
ב-23 ביולי 1999 הלך לעולמו חסן מלך מרוקו. באופן טבעי הספיד פרס את ידידו חסן, ואז אמר משפט מוזר: "הפגישה הראשונה שלי עם ערפאת, התקיימה בארמון של חסן מלך מרוקו".
אמר ולא יסף, ולא חזר מאז על האמירה, ולא הסביר אותה, ואיש לא ניסה לחפור ולחקור. האמנם? הרי לפי ההיסטוריה הרשמית לפחות, פגישתם הראשונה של פרס וערפאת התקיימה בבית הלבן, שעות ספורות לפני החתימה על הסכם אוסלו א', בכ"ז באלול תשנ"ג. מתי הם נפגשו לפני כן בארמונו של חסן מלך מרוקו? באיזה תפקיד כיהן אז פרס? מה היה הרקע לפגישה? על מה הם דיברו? מה יצא ממנה? כמה פגישות חשאיות נוספות הם קיימו מאז ועד לפגישה הגלויה על מדשאת הבית הלבן? ומי אישר לפרס להיפגש עם ראש אש"ף, בשנים שהחרמתו היתה קונסנזוס לאומי, והמהלך היה אסור על פי החוק? האם זה היה באותה פגישה עם חסן ביולי 1986 שהסתיימה בלי פתיחת ערוץ ישיר עם אש"ף?
עם כל השאלות הללו ניסיתי להגיע לפרס באמצעות עוזריו, כשהיה נשיא המדינה, וגם אחרי שסיים את תפקידו. התשובה שקיבלתי היתה חד משמעית: פרס לא מעוניין לדבר על הנושא.