כך כתב השר הבכיר בהצעתו לעתידה של חבל עזה אחרי המלחמה, במסגרת תוכנית שגיבש ל'יום שאחרי': "רצועת עזה תהיה חלק בלתי נפרד מישראל על תושביה הקבועים. חיבורה הרשמי לישראל יהיה רק לאחר שפליטי הרצועה ישוקמו מחוצה לה, עד אז יהיה לרצועה מעמד של איזור כיבוש".
מי היה השר הזה? לפני שאתם זורקים את השמות בצלאל סמוטריץ' או איתמר בן גביר, נגלה לכם שזהו אחד הסעיפים מ'תוכנית אלון' הנודעת, שגיבש חודש אחרי מלחמת ששת הימים יגאל אלון, שכיהן בתפקיד זוטר לכאורה של שר העבודה אבל גם סגן ראש הממשלה, ובכוח אישיותו נחשב לבכיר במפלגה. לא במקרה ציין אלון כי "חיבורה הרשמי לישראל יהיה רק לאחר שפליטי הרצועה ישוקמו מחוצה לה".
המשמעות של 'שיקום הפליטים' מחוץ לרצועה היתה ברורה לכולם. ממשלות ישראל בראשות מפלגת העבודה, עם לוי אשכול וגולדה מאיר כראשי ממשלה, תיכננו ברצינות העברה של ערבים מרצועת עזה אל מחוץ לרצועה. ההוכחות נמצאות במסמכים מאותה תקופה. המילה 'טרנספר' לא קיימת בשום מסמך – אבל ההצעות הן בדיוק המשמעות הזו.
"אווירה של ניידות אוכלוסין"
חמישה ימים אחרי תום הקרבות, התכנסה לראשונה ועדת מנכ"לים שהקימה הממשלה, לטיפול בכל הנושאים האזרחיים של ערביי יש"ע, סיני והגולן. הפרוטוקולים המלאים של דיוני 'ועדת המנכ"לים לטיפול בנושאים האזרחיים בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל', רוכזו בשני כרכים עבי כרס – כאלפיים עמודים - שהוכנו במשרד הביטחון לפני 30 שנה.
אחד הדיונים המעניינים של הוועדה, התקיים ערב ראש השנה תשכ"ח, 28 בספטמבר 1967. יו"ר הוועדה, סגן שר האוצר דאז ד"ר צבי דינשטיין, השמיע בדיון הערה, שממנה השתמע כי ראש הממשלה באותם ימים, לוי אשכול, לא שלל צעדים שיביאו לעזיבת ערבים את השטחים. זה היה בדיון על הבעיות הכלכליות שגרמה החלת הלירה הישראלית כמטבע החוקי ביש"ע. "היוזמה לא יצאה ממני", אמר דינשטיין. "ראש הממשלה קרא ואמר לי שישב עם שר הביטחון. המדיניות שעליה הוחלט היא שיש לקפוץ את היד. ואם כתוצאה מכך יעזבו את ישראל עוד כמה אלפים, לא נתרגש...".
גם מוטה גור, אז בדרגת אל"מ, מפקד הרצועה, דיבר בזהירות על מציאות שכיום מוכרת בתואר 'טרנספר מרצון'. באותה ישיבה התקיים דיון על העברת אוכלוסיה מהרצועה ליו"ש. עוזר שר הביטחון צבי צור אמר ש"הפתרון היסודי הוא להכין תוכניות של ממש בגדה, שתקלוטנה פליטי הרצועה. על נושא זה עובדת ועדה שתבדוק כל הגורמים הטכניים לקליטה. למרות זאת עלינו להמשיך לנקוט צעדים להעברת אוכלוסין מעזה לגדה".
מחנה הפליטים שאטי בסוף שנות השמונים. צילום: חגי הוברמן
אל"מ מוטה גור, מפקד הרצועה: "לפי הערכתי יש ליצור תנאים שהתושבים ירצו לצאת מהרצועה. יש לשמור שהלחץ לא יביא לידי מרי, אך ידחוף אותם לצאת"
מוטה גור, מפקד הרצועה, הגיב על ההצעה: "לפי הערכתי יש ליצור תנאים שהתושבים ירצו לצאת מהרצועה. יש לשמור שהלחץ לא יביא לידי מרי, אך ידחוף אותם לצאת. את התנאים יש ליצור בין הפליטים ובין התושבים, כך שירגישו שאין תקווה ברצועה מבחינה חקלאית. לא תהיה כל דחיפה והמרצה".
והוא הוסיף: "כאשר תוצאות המיפקד תועברנה לאונר"א, תעביר זו פחות מנות לפליטים וכן יקשו תנאי המזון... התגובות הביטחוניות תהיינה חריפות. כל התנאים יהיו כאלה שיקשו את החיים שם. מציע להקפיא כל תכניות הפיתוח".
מרגע זה הדיון על הטנרספר התחמם. מנכ"ל משרד החקלאות אל"מ (מיל') אריאל עמיעד, אמר: "ניתן להעביר כמות גדולה לבקעת הירדן. לא הייתי הולך על שאר התושבים, אלא על הפליטים". ומתאם הפעולות בשטחים הראשון, אל"מ שלמה גזית, לימים מראשי השמאל הקיצוני בישראל, החרה החזיק אחריו: "התהליך חייב להיות על כל התושבים והדרגתי (וזאת ברצועה). לגבי הגדה, הניסיון של הערבים בעבר אינו מראה כי העברה לביקעה תגרור בעקבותיה העברה מזרחה. יש ליצור אווירה של ניידות אוכלוסין".
ד"ר צבי דינשטיין: "אנו מזיזים את תושבי הרצועה למקומות בהם יוכלו למצוא תעסוקה. השאלה העיקרית האם קיימת אפשרות של הזזת אוכלוסין בפרהסיה".
חצי שנה אח"כ, ב-4 במרס 1968, ביקש מרכז הוועדה אל"מ דן חירם, "לא לתת פירסום לממדי ההגירה מהשטחים המוחזקים. פניות בנידון מצד גורמים בינלאומיים כגון ססו"ת (אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם – ח.ה.) יש להפנות למשרד החוץ".
"תנועה אל מסגרות גיאוגרפיות וחברתיות אחרות"
הנושא לא ירד מהפרק. הוא נדון שוב בחשאי לפני 52 שנה, במשרד הביטחון, אז בניהולו של משה דיין ז"ל. ראש הממשלה היתה אז גולדה מאיר. בחודש אב תשל"א, אוגוסט 1971, 4 שנים אחרי שיחרור רצועת עזה במלחמת ששת הימים, החל צוות מקצועי בהכנת תוכנית אב לרצועת עזה וצפון סיני, על פי הזמנת מפקד האיזור תא"ל יצחק פונדק. הצוות הונחה בידי היועץ הכלכלי למשרד הביטחון, ד"ר פנחס זוסמן, ואת עבודתו הגיש לשיפוטה של ועדה מיוחדת בהרכב מתאם הפעולות ביש"ע אלוף שלמה גזית, תא"ל יצחק פונדק, ד"ר פנחס זוסמן, ועוד. גזית שימש ראש הוועדה המנחה את הצוות, וזוסמן היה ראש צוות התיכנון. בשלב מתקדם יותר הורחבה מסגרת הוועדה על ידי הכללת נציג קבוע מטעם אלוף פיקוד הדרום. היה זה אל"מ חגי חפץ, נציגו האישי של האלוף אריאל שרון.
מוטה גור בביקור בנצרים בחבל עזה, 1987. צילום: חגי הוברמן
הרקע לתוכנית היה - המלחמה בטרור ברצועה בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים. הניצחון הצבאי בדיכוי הטרור, אשר למרבה הטעות זוכרים אותו כאילו היה היחיד, היה רק שלב אחד מתוך שלושה שלבים מקבילים לחיסול הטרור. השניים האחרים היו תנופת התיישבות רחבה, ושיקום מחנות הפליטים. זאת כדי שישראל תוכיח שליבה אינו ערל לסיבלם של הפליטים הפלשתינים וכי היא רצינית ברצועה לפתור את הבעיה.
ובמסגרת 'שיקום הפליטים', נהגתה התוכנית ל'הגירה' שלהם מהרצועה, למקומות שונים. אף אחד לא דיבר כמובן על 'טרנספר'. אבל כולם, בצורה הכי רשמית, עסקו ב'הגירה'.
בחודש תשרי תשל"ג, אוקטובר 1972, שנה לפני מלחמת יום-הכיפורים, השלים הצוות את עבודתו במיסמך עב הכרס, כמאתיים עמודים כתובים בצפיפות במכונת כתיבה, שכותרתו 'איזור רצועת עזה וצפון סיני - תוכנית אב'. הוא קיבל את הסיווג 'סודי', כשהמילה 'סודי' רשומה בכתב יד.
יחידה מיוחדת בשם 'יש"ע' (יחידה לשיקום עזתיים) אשר הוקמה לטיפול במהגרים מרצון, החלה בפעולתה בחורף שנת תשל"א, 1971, ופעלה במשך כשנה וחצי לטיפול ב-3,200 נפש שהועברו לאיזורי טול-כרם, קלקיליה, ג'נין, חברון, וסביבות ירושלים, כולל רמאללה, בית-לחם ויריחו
כדאי לשים לב לניסוחים. המילה 'טרנספר' לא מופיעה כמובן. המינוחים נקיים יותר. אחת הקביעות בדו"ח קובעת כי "אוכלוסיית הפליטים (שלאחר 1948) לא נקלטה במערכת המיסוד הכלכלי-חברתי של רצועת-עזה, והיא הנוחה ביותר, מבחינה זו, לתנועה אל מסגרות גיאוגרפיות וחברתיות אחרות... האוכלוסיה הנוחה ביותר לפיתוח מוטיבציות הגירה הינה האוכלוסיה הצעירה, הקשורה עם הגדה בקשרי עבודה, שהשכלתה בינונית ומטה, ויחידתה המשפחתית קטנה למדי. מוצאו של הפוטנציאל הנדון הינו ממחנות הפליטים. נושא המקצוע אינו רלוואנטי אך רצוי כי לא תהיה זו אוכלוסיה של צווארון לבן, כיוון שזו לא תיקלט בגדה המערבית והיא עלולה לשמש מוקד למתיחויות בין קבוצתיות".
אלו אם כן המינוחים: "תנועה אל מסגרות גיאוגרפיות וחברתיות אחרות...", "פיתוח מוטיבציות הגירה".
"ההגירה ועידודה הינם אחד מיסודותיה של התכנית המוצעת לאיזור", נכתב עוד בדו"ח. "אי לכך הונח, שהיוזמות ופעולות העידוד השונות, אכן ישאו פירות, ומספר המהגרים יגדל במידה ניכרת בהשוואה להיקף הנוכחי. סקרים שנעשו על מנת לעמוד על הלכי הרוח בקרב האוכלוסיה ונכונותה להגר, נותנים בסיס להנחה זו.
סגן שר האוצר ח"כ צבי דינשטיין: "אנו מזיזים את תושבי הרצועה למקומות בהם יוכלו למצוא תעסוקה. השאלה העיקרית האם קיימת אפשרות של הזזת אוכלוסין בפרהסיה"
"שני האמצעים לעידוד ההגירה הינם דיור ועבודה", מתארים מחברי הדו"ח. "כיוון שנטיית האוכלוסיה הפוטנציאלית להגירה הינה לאזורים אורבניים, רצוי לבנות שכונות מיוחדות ליוצאי הרצועה ליד הערים הגדולות בגדה המערבית (רמאללה, חברון, טול-כרם, קלקיליה, שכם). את הדירות יש להעביר לידי המהגרים עם הגיעם למקום, תוך מתוך אופציה לרכישתן. יש להותיר מקום ליד כל שכונה לאפשרויות הרחבה לצורך צירופן של חמולות שלמות אשר יבחרו להצטרף לקרוביהן ומכריהן. הדירות עצמן תהיינה בנות 2-4 חדרים, לפי גודל המשפחה, ותשאנה אופי של קביעות ויציבות (חשמל, מים זורמים, שירותים בדירה וכו')".
עוד צויין במסמך כי "המגמה לעידוד הגירה מן הרצועה לגדה המערבית היתה קיימת לאורך כל התקופה מאז שנת 1967. מגמה זו באה לידי ביטוי הן בפעולות יזומות להעברת אוכלוסין, והן בקיום כמדיניות תעסוקה שנועדה לשמש פיתוי או לחץ להגירה". ה'טרנספר' המתוכנן, מסתבר, נועד להעברת אוכלוסיה מהרצועה ליו"ש, לא מחוץ לגבולות ישראל.
המקורות העיקריים להגירה היו אמורים לבוא ממחנות הפליטים במרכז הרצועה - נוציראת, אל-בורייג' ואל-מוראזי - ומחנה הפליטים ג'באליה. במקום השני עמדו שכונות עוני המאוכלסות פליטים, ורק אחריהן מחנות דרום הרצועה - רפיח ודיר-אל-בלאח - ויישובי הקבע. מצב זה הוסבר בכך שאוכלוסיית הראשונים תועבר ממקומה במלואה ופתרונות השיכון שיוצעו לה ימצאו בחלקים אחרים של האזור. "פיתוח כלכלי מתאים עשוי לגרור חלק ניכר מן האוכלוסיה אל מחוץ לאזור", כתבו מחברי הדו"ח. "לפי הערכתנו, כ-30 אחוז עד 40 אחוז מאוכלוסיית מחנות אלו, עשויה למצוא את פתרונה מחוץ לאזור. המקור השני - שכונות העוני המאוכלסות פליטים (בעיקר בעיר עזה). מכאן תהיה התנועה איטית יותר, מותנית בהיקף פעילות העידוד. רבים מתושבי שכונות אלו עובדים בישראל ומתגוררים באופן ארעי באזור המשולש ובגדה. הללו עשויים להוות חלוץ בתנועה שתסחוף רבים. מספר המהגרים ממחנות הדרום, יהיה מצומצם יחסית, עקב פתרונות הדיור שיוצעו לתושבים בקרבת מקומות מגוריהם הנוכחיים. כן יהגרו אך מעט מבין תושבי הרצועה הוותיקים. הללו יהגרו בעיקר אל מחוץ לתחומי שליטתה של ישראל: למצרים, ירדן, וארצות אחרות, בעיקר על רקע לימודים אקדמאים והשתקעות בשלב מאוחר יותר".
יחידת 'יש"ע' שקדמה ל'מועצת יש"ע'
קריאה במסמך חושפת כי כבר בשנים תשכ"ז-תש"ל, 1967-70, עסקה יחידת מימשל מיוחדת בהעברת משפחות ממחנות הפליטים ברצועה למחנות הפליטים באזור יריחו. פעילותה נחלקה לשני שלבים: הראשון, שלב קצר ומבצעי, אשר הסתיים בראשית ינואר 1968 ובמסגרתו הועברו כ-2,800 נפשות. עוד כשנתיים המשיכה היחידה בפעולות ארגוניות מוגבלות, באמצעים אשר הביאו להגירה של כ-2,000 נפשות נוספות. סה"כ היגרו ליו"ש מהרצועה באמצעות יחידה זו כ-5,000 נפשות.
'המועברים', כלשון הדו"ח, סודרו בעיקר בעבודות יזומות, סלילה ושיפוץ דרכים בבקעת הירדן.
במקביל, נכתב במיסמך, התנהלה מדיניות לעידוד תהליך זה. עיקר ביטויה היה בתחום התעסוקה. עד קיץ תשכ"ח, שנה אחרי המלחמה, התקיימה העדפה מפורשת להעסקת תושבי הרצועה המקוריים ברצועה, על פני פליטים, מתוך הנחה כי חוסר עבודה בין תושבי המחנות, יניע את הפליטים לעקור לאיזורי יהודה ושומרון. מאותה סיבה הוגבל המרחב הישראלי אליו נשלחו עובדים מן הרצועה, עד רחובות בצפון ואופקים בדרום. לאזורים אחרים ניתן היה לכוון עובדים רק על בסיס הזמנה מלשכות העבודה ביו"ש ורק למקצועות שצויינו על ידן.
מיגבלה אחרונה זו התקיימה משך חמש שנים, ובוטלה ב-ו' בניסן תשל"א, 1 באפריל 1971. באותו יום בוטלו המיגבלות לגבי כל מרחבי הדרום וכן לגבי גוש דן, ובעונת ההדרים הותר משלוח העובדים אף לשרון כולו, עד חדרה. בפועל הגיעו הפועלים אף לחלקים צפוניים יותר, כשתנועתם מוגבלת למעשה, והיא מלווה על ידי לשכות העבודה בעזה, ביו"ש ובישראל. תקנה האוסרת לינתם של פועלים אלה בישראל, מומשה אך בחלקה, כשהלינה נמנעה באזורים מוגדרים (יפו, איזור הצפון וכו') ואילו באיזורים אחרים העלימו השלטונות עין.
למעשה, קובע הדו"ח, חדלה ההגירה היזומה בתשכ"ט. משנת תש"ל התנהלה הגירה של פליטים מרצון והיא מוגבלת בהיקפה. יחידה מיוחדת בשם 'יש"ע' (יחידה לשיקום עזתיים) אשר הוקמה לטיפול במהגרים אלה, החלה בפעולתה בחורף שנת תשל"א, ופעלה במשך כשנה וחצי. זו טיפלה במהגרים מרצון, כ-3,200 נפש שהועברו לאיזורי טול-כרם, קלקיליה, ג'נין, חברון, וסביבות ירושלים, כולל רמאללה, בית-לחם ויריחו. כמות קטנה מאד של מהגרים, כמה עשרות בלבד, הועברה גם לשכם. "לפונים מוצעת יחידת מגורים וכן עזרה כספית בצרכי סידור ראשוני והעברת המטלטלין", נכתב במיסמך הסודי של מערכת הביטחון. "האקט הפורמלי, המסיים טיפול במשפחה מהגרת, הוא החלפת תעודות הזהות העזתיות בתעודת זהות של הגדה המערבית".
למזלה של המדינה, היוזמה להגירה באה בדרך כלל מן הפליט עצמו, שהגיע למשרדי היחידה בעקבות קרוביו או מכריו שקדמו לו בתהליך. המניע העיקרי היה כלכלי: אפשרויות סידור בעבודה ובדיור, ברמה שעלתה בהרבה על המוכר ברצועה. לעתים נשמעו נעימות חמולתיות, כגון: באתי בעקבות קרובי, או הובאתי על ידי בני, וכן: "יש לי בנים הגדלים והולכים, ואני מודאג מן האפשרות שיצטרפו לארגוני החבלה".
הנחת היסוד היתה, שמספר המהגרים יגיע עד חורף תשל"ח לכ-45,000 נפש, ועד לחורף תשמ"ו לכ-87,000 נפש. מרבית המהגרים יבואו מקרב הפליטים, אשר יעדיפו שיקום מחוץ לתחומי האזור, לרוב ביו"ש, תוך שילוב עבודה בישראל.
בנוסף להעברת אוכלוסיה מהרצועה ליו"ש תוכנן גם יישוב 60 אלף פליטים בשכונות חדשות ברצועת-עזה, וליתרת הפליטים תוכנן להקים יישובים בצפון סיני, באיזור אל עריש. הצעה זו התקבלה בהתנגדות קשה מאד מצד כל הגורמים, ובייחוד מצידו של משה דיין. בפועל הועברו חמשת אלפים פליטים מג'בליה לאל עריש, אולם תושבי אל עריש דחו את קבלתם, ורובם חזרו בסופו של דבר לרצועת עזה, אולם לא לג'בליה. "הגירה לאל עריש נכשלה עד עתה", מסכם הדו"ח (שפורסם כזכור בשנת תשל"ב). "המהגרים (הלא וולנטריים) (הסוגריים במקור - ח.ה.) לאל עריש העלו טענות מטענות שונות להסברת כישלונה של ההעברה, בחלקן טענות שאינן עומדות במבחן המציאות ובחלקן כאלה העומדות במבחן זה. אך, לסיכומן, נראה לנו כי הסוד נעוץ בחברה הקולטת שאינה מגלה כל נכונות של קליטה, ובהיעדר נכונות כזאת, עשויה כל הגירה לאותם אזורים להיכשל, וליצור בכך מוקדי מתיחות חדשים".
בדיעבד, חבל שהמהלך נכשל. טוב היה למדינת ישראל אם בנסיגה מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים היו המצרים מקבלים גם כמה אלפי פליטים פלשתינים. אולי עכשיו, בעקבות מלחמת שמחת תורה, התוכנית תתממש. מי יודע?