התפללת הבוקר שחרית בבית הכנסת? גם פרופ' דב גולדברגר, שמקפיד על תפילה סדירה במניין, התפלל הבוקר בבית הכנסת הסמוך לביתו במודיעין, ויצא משם מתוסכל ומריר. אלא שהתיסכול הזה חוזר ונשנה אצלו בצאתו מתפילה בכל בית כנסת אחר, בארץ ובעולם. מאז עמד על דעתו לפני כשבעים שנה, הוא מבקר בבתי הכנסת תמידין כסידרן, ויוצא מתוסכל: התפילה אינה באמת שיח כנוע שבין האדם לבוראו, אלא מעשה של מצוות אנשים מלומדה. ללא רגש, ללא תחינה אמיתית, ללא התבטלות כלפי שמיא, ולא כבן המתחטא בפני אביו. שיגרה יבשושית. ממלמלים פסוקים, כביכול רק כדי לצאת ידי חובה. לסמן וי. כמו בצבא: גומרים הולכים. "התפילה הקבועה היא משימה קשה ביותר", הוא אומר. "זו אולי הקשה שבמצוות שבין אדם למקום. האדם אינו חוצב את תפילתו ממעמקי ליבו ואמונתו, בפני מי שאמר והיה העולם, אלא משמיע טקסטים משמימים שאין הוא מזדהה עימם מפני שאין מאחוריהם רגש. ואם לא די בכך, יש בה, בתפילה, חובת מילמול משפטים ומלים בלתי מובנים, שנכתבו אי אז ויצאו מכלל שימוש, כמו למשל כל הקטעים הכתובים ארמית ואינם באמת מובנים לבני זמננו; או אמירות שעל פניהן שיקריות בעליל והופכות את המתפלל לדובר שקרים בפני ה'.
"ואם לא די בכל אלה, הרי באה חזרת הש"ץ, שאין בה שום אמירה נוספת מעבר לתפילת הלחש שכבר נאמרה ע"י היחיד בלחש, וגורמת – יסלחו לי משמיים – לשיעמום אחד גדול". גם לו הפריעה השיגרה, שהופכת את התפילה לריטואל של דיקלום מונוטוני.
גולדברגר, פרופסור לחינוך, לשעבר משנה למנכ"ל משרד החינוך, יו"ר חברת המתנ"סים, מנכ"ל משרד הרווחה ועוד, שהיה ממונה על פרסי ישראל למעלה מ-20 שנה, איש רב פעלים שמאחוריו 26 ספרים, מהם רבי מכר, הקדיש את עשר השנים האחרונות לבחינה מחדש של הריטואל היהודי הדתי, ליקט אינסוף מקורות, וכינס מימצאיו והגותו בספר עב כרס: 'לחשב מסלול מחדש – להוציא את הגלות מישראל'. על פני 400 עמודי הספר, שראה אור ממש בימים אלה, בוחן גולדברגר את סוגיות התפילה בזמננו, ומגיע למסקנה שבמקרים רבים, רבים מדי, אנו בבחינת עושי רמיה ודוברי שקרים, בניגוד לפסיקת משורר ספר תהילים: "לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה, דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי".
סביר להניח שספרו מעורר המחלוקת של גולדברגר יעורר זעמם של רבים מקרב שומרי המצוות, וגם בקרב קוראי 'מצב הרוח'. גם הראיון איתו אין משמעו שאנו מסכימים עם דבריו, חלקם או כולם. אבל הדיון בנושא הכרחי, וחייב להתקיים.
יוליכנו קוממיות - לארצנו או בארצנו?
מימצאיו של גולדברגר עגומים: מצד אחד אנו נגררים, למרבה הצער, לדיקלום טקסטים לא ברורים, ולאמירת שקרים בפני ה', ומצד שני איננו מתייחסים לנסים ולנפלאות שחווינו בזמננו, מאז הקמת מדינת היהודים הראשונה מאז החורבן, ואנו בגדר "כפויי טובה מהדרגה הגבוהה ביותר", כלשונו. ויש לו גם מה לומר על מנהגים שטעמם פג מכבר, אבל הם עדיין נוכחים חזק בחיינו הדתיים, ללא שום טעם הגיוני.
גולדברגר: "את חנוכה ופורים, שעם כל חשיבותם הם פחותי ערך לעומת הקמת המדינה היהודית העצמאית, אנו מציינים בתפילה ובלוח השנה, ובו בזמן פוסחים על נס התחיה והקוממיות – לא בתפילת היומיום וגם לא ביום העצמאות, שכל 'התפילה החגיגית' שלה אינה אלא אנדרוגינוס של תפילת קבלת שבת ופרקי הלל, מבלי לאזכר אפילו פעם אחת את נס הקמת המדינה (חוץ מן התפילה לשלום המדינה), באופן שאינו משקף בעליל את גודל הנס, אפילו בהשוואה לחנוכה ופורים. בפועל, אין תפילה ייחודית ליום העצמאות, שמהללת ומשבחת את בורא עולם על החסד הגדול שעשה עימנו לאחר אלפיים שנות. נאדה. התעלמות מוחלטת. כפיות טובה משוועת. איזו ערך יש ל'תפילה חגיגית' ממוחזרת, שאין בה מלים כמו 'עצמאות' ו'מדינת ישראל', לא 'יעלה ויבוא' ולא 'על הנסים', לא קידוש ולא סוג של 'הגדה ליום העצמאות'? אנו מתנהגים ממש כמי שכופרים בכל מה שמתרחש לנגד עינינו. הכל רק ב'כאילו'", הוא זועק ממעמקי ליבו.
לגולדברגר אין ספק שאילו חכמי ישראל שהגו את חגי פורים וחנוכה ואת תפילותיהם המיוחדות, היו חוזים זאת בעיניהם, "הם היו מתפלצים לראות שאנחנו ממשיכים, אפילו ביום העצמאות, לומר פסוקי חורבן וגלות, כמו 'ושבור עולנו מעל צווארנו ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו'. האם כבר לא הוליכנו הקב"ה קוממיות לארצנו? האם הגשמת חזון הדורות מאז החורבן, אינה ראויה לאיזכור בתפילה אפילו פעם אחת?".
כאן המקום להעיר הערה אישית מצידו של כותב שורות אלה. לפני שנים פניתי לאחד הרבנים הציוניים הידועים, הנוהג להשיב תשובות ווטסאפ קצרות, שמתפרסמות מעת לעת, בשאלה: האם ראוי לומר בברכת המזון את הפסוק השקרי: "והוא יוליכנו קוממיות לארצנו" – וזאת בשעה שלפחות מחציתו של עם ישראל, ויותר, יושבים בארץ הקודש. האיש, שיודע לִפְסוק חד משמעית בעניינים שוטפים (למשל בעניין העליה להר הבית), התחמק והשתמט מתשובה חד משמעית...
חזרה לגולדברגר שהתייחס גם לעניין זה בספרו: "מה הפחד המשתק את רבני ישראל מלשנות את המעט שבמעט בתפילה, כדי שלא נשקר ונרגיש טובה עם עצמנו?".
התפילה נכתבה טלאים טלאים
פחד הרבנים מהתאמת התפילה למציאות חיינו היא רק מעט מן הביקורת המנומקת שחוצב גולדברגר מעמקי לבו כנגד הקפיאה על השמרים. יש לו גם השגות לגבי התנהלות התפילה במקומותינו, שהפכה במקרים רבים לדיקלום עקר, שיגרתי, מצוות אנשים מלומדה. גולדברגר חקר ומצא שאפילו חכמי התלמוד מתחו ביקורת על השיגרה שאינה מאפשרת כוונה עמוקה בתפילה. התלמוד הירושלמי (ברכות ב', ד'), מספר: "אמר רבי חייא הגדול: מימי לא כיוונתי בתפילתי. פעם אחת רציתי לכוון [בתפילה] והירהרתי בליבי ואמרתי: מי נכנס ראשון לפני המלך – ראש הקהילה או ראש הגלות? שמואל אמר: אני סופר אפרוחים [בתפילה!!!]. רבי בון בן חייא אמר: אני מונה אריחים". חשבתם שזה הכל? הפואנטה מצויה דווקא בסוף הסיפור: "אמר רבי מתניה: אני מחזיק טובה לראשי, שכאשר מגיעים ל'מודים', ראשי כורע מעצמו". עד כדי כך! הייתם מאמינים? אבל הדברים נכתבו לדורי דורות, ויש להם כוונה.
מסיפורו של הירושלמי, קופץ גולדברג לרבנים בני זמננו שאומרים דברים דומים בניסוח אחר, כמו למשל הרב עמיטל זצ"ל: "אם רב יאמר לך שיש לו פטנט כיצד להתפלל בכוונה, הוא כזבן". או, להבדיל לאוי"ט הרב שטיינזלץ: "אפשר לומר שאמרנו את כל מה שכתוב בסידור, אבל לומר שהתפללנו???"
גולדברג קובע שהשיגרה שבחזרה המונוטונית, הקושי שבתפילה בכוונה (הרמח"ל: "תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה"), אורכה של התפילה (שמתארכת בשל חזרת הש"ץ המיותרת לדבריו, ועוד נעסוק בכך בהמשך), השפה הקשה (הארמית הבלתי מפוענחת ובוודאי שאינה שפת בני אדם בימינו), והאמירות השיקריות נוסח 'ירושלים ועמך לחרפה לכל סביבותינו' - "כל אלה מחייבים שידוד מערכות מוחלט ומלא, והתאמת התפילה לזמננו".
מה בעצם אתה מציע?
גולדברגר: "קשה להניח שהדרישה להתאמת התפילה לזמננו תבוא מלמעלה. הרבנים מתקשים להכריע. הדרישה צריכה לבוא מלמטה. הרי כבר הרמב"ם ביטל את חזרת הש"ץ למשך 400 שנה, עד שהרידב"ז הגיע למצרים וחידש אותה. הרמב"ם כותב באחת מאיגרותיו שאנשים מדברים בחזרת הש"ץ, רוקקים, מסתובבים, מבזים את התפילה עד כדי כך שהמוסלמים בזים לנו. והאמת היא, שכל שורשה של חזרת הש"ץ, מעידה על היותה מיותרת בזמננו. חזרת הש"ץ נועדה לאנאלפבתים שאינם יודעים לקרוא את התפילה מהסידור. כיום אין אנאלפבתים, אז למה להטריח את הציבור לשווא? אני אכן מציע לבטלה בימי חול ולהותירה רק בשבתות שבהם התפילה חגיגית וחזרת הש"ץ קצרה".
רבנים בימינו טוענים שאין לבטל את חזרת הש"ץ, בטענה שיש בה 'סוד נפלא' מעולם הקבלה.
"אם יש בזה 'סוד נפלא', אז איך זה שהנימוק הזה נוצר רק לפני 400 שנה ולא היה ידוע לרש"י ולרמב"ם ולשאר גדולי הדורות? איך זה שסודות אלה נתגלו לאנשים מסויימים לפני 400 שנה, ולא לנביאי ישראל? ישנם ביטויים כמו 'דברי קבלה', 'סודות גנוזים', 'רוח הקודש אמרה', 'מאחורי הפרגוד', 'אליהו נגלה', 'המלאך גבריאל אמר', שמהווים מילות קוד לפחדים מיותרים משינויים שהזמן גרמם, אבל אין בהם ממש. כיצד נוספו לתפילה קטעים מגוונים במשך אלפיים שנה מבלי להתחשב באיסור 'בל תוסיף'?! סיכומו של דבר: התפילה נכתבה טלאים טלאים, ובכל דור הוסיפו וגרעו, כדי להתאימה למציאות החיים באותה. אז מדוע לא נתיר אנו לעצמנו לנקוט באמצעים הגיוניים כמו קיצור התפילה, למניעת ביזויה וטורח הציבור? מה הפחד מתרגום הקטעים בארמית לעברית, כולל אמירת הקדיש? מה הקושי בסילוק כל ביטויי ההרס והחורבן שעבר זמנם? משתמשים בקלישאות כדי לסתום פיות ולסכל כל רעיון קונסטרוקטיבי".
יהיו שיטענו נגדך שמה שאתה מציע זו רפורמה.
"רפורמה יכולה להיקרא מחיקת ירושלים מסידור התפילה. אני, להיפך, מציע להזכיר בתפילה את גודלה ותפארתה של ירושלים. זוהי רפורמיות? זו אנטי רפורמה. אני לא משנה לשנות תג אחוד בהלכה, אלא לתקן מנהגים ותוספות שנערמו במרוצת הדורות והפכו בלתי רלוונטיים ליהודי בן זממנו שמתפלץ לשמוע שמצבנו הוא 'שיקוץ כטומאת הנידה'. אין שקר גדול מזה. זו לא רפורמה אלא הימנעות מאמירת שקרים, שכבר גדולי ישראל הגדירום כציפצוף הזרזיר".
ומה עם הטענה שמה שאתה מציע מוביל את היהדות למידרון חלקלק שאחריתו מי ישורנה?
"כמי שגדל בבית דתי למדתי להכיר את כל הביטויים שבהם משתמשים למניעת שינויים: 'בטל הטעם לא בטל המנהג', 'מנהג אבותינו בידינו', 'אל תיטוש תורת אימך', 'חדש אסור מן התורה', 'רק בית דין גדול או סנהדרין יכולים לשנות', 'כל המשנה ידו על התחתונה' ועוד. היה ברור מראש שאנשים יגידו זאת, אבל ככלות הכל, כוחו של המנהג יפה היה לשעתו. וכשיש מנהג פסול, מחמת חוסר ידיעה או מצב אחר, למה שנמשיך אם זה רק מנהג. וכבר שמענו מפי גדולי הדורות שהם עצמם כינו מנהגים מסויימים בתואר 'מנהג שטות'".
האם לא ראוי לזכור את הסבל שעברנו במרוצת הדורות כפי שהוא מובא בתפילה?
"עברנו לצערנו תופעות איומות של חורבנות, גירושים, פוגרומים, פרעות, ייסורי הגלות, עוני ועוד, אבל דווקא משום כך ראוי להזכיר לא את התלאה אלא את הגאולה לה זכה דורנו, בחסדי ה' כי לא תמו. מניין החוצפה שלא לבטא בתפילה את הכרת הטוב כלפי בורא עולם, על שהעניק לנו מדינה עצמאית, מקבצת גלויות, חזקה ואיתנה, כפי שלא היתה ליהודים מאז מעולם, גם לא בימי שלמה?! מדוע לאורך השנים הוסיפו תוספות עקב נסיבות הזמן, אבל כשבאים לגרוע קינות, טוענים מידרון חלקלק? האם יש שקר גרוע מביטויים אלה? - 'פקח עיניך וראה שוממותינו', 'ואל תיתן נחלתך לחרפה ולמשול בם גויים', 'אל תעש עימנו כלה בגלותנו', 'הביטה שיקוצנו כטומאת הנידה', 'ולעלובת נפש תושיע' ועוד. האם מאז נכתבו משפטי החורבן והגלות, לא קרה דבר? למה שנהיה בזדון דוברי שקרים בפני ה', וכפויי טובה? הרי הקב"ה כבר תקע בשופר לחירותנו וכבר קיבצנו בארצנו, והנותרים בכ"ז בגלות מוזמנים לבוא אל השערים הפתוחים – אז למה נמשיך עם 'תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו'?"
אולי נשאיר את מלאכת התיקון לדור הבא?
"התעלמות מן הצורך לעדכן את השקרים לדברי אמת, פועלת דווקא היא כמידרון חלקלק בכיוון הפוך, של נטישה בשל חוסר רלוונטיות. זהו השורש שממנו צומחות תופעות כמו דתל"שים, ודתיי רצף, ודתיי פעם-כן-פעם-לא ושאר סוגים של עזיבות. אני לא מציע לעקור הלכות מהשולחן ערוך, אלא רק תיקון – שהוא על פי ההגדרה המילונית 'החזרת דבר למצבו השלם', כלומר למקור, לשלימות שהיתה לפני השינוי והטעות והקילקול. מה כבר יקרה אם יתרגמו את הקדיש לעברית? מה רע באמירת 'יתגדל ויתקדש שמו הגדול'? תראה את גודל האבסורד: הקדיש תוקן בארמית כדי שהעם בבבל, שהיה דובר ארמית, יבין זאת. ואילו כיום, כשאין בינינו אפילו 0.0001% של דוברי ארמית, למה לא נחזור לשלימות הביטוי, לשפת הקודש? למה להיאחז באנאכרוניזם? כך אנו יוצרים תחושה שהיהדות היא משהו ארכאי, עבש חס וחלילה, לא בן זמננו ולא מתאים לאדם בן זמננו".
'כל נדרי': למה בארמית?
גם פיוטי החגים טורדים את שלוותו של גולדברגר, ואפילו קטעים שהפכו לנכסי צאן ברזל. אפילו אמירת כל נדרי, חייבת לדעתו לעבור מהפך: "מי מבין מה זה 'חרמי וקונמי וכינויי וקנסי'? פוסקים רבים יצאו נגד עצם מנהג אנטי מוסרי זה של הפרת נדרים ציבורית, שאולי היה יפה לשעתו. ומי מבין בכלל את הפיוט: 'שושן עמק איומה/ ...שורש וענף סיימה/ שווים יחד לציימה/ ...שתילי גבעות ארבע, שאג ספר המרובע/ שווע פגיעות ארבע/ שעה צידקם לִתְבּע'. כבר האבן עזרא מתח ביקורת (בפירושו לקוהלת ה', א'), על פיוטים בלתי מפוענחים אלה, ואמר שפיוטי הקליר הינם 'עיר פרוצה אין חומה, שעשה מן הזכרים נקבות והיפך הדבר.... והוצרך לומר זאת בעבור שתהיה חריזתו עשירה. והשיבותי, שאם זאת חרוזה עשירה, הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים'", אומר גולדברגר ומזכיר שאפילו אמירות ידועות הלקוחות מן הזוהר, כמו 'קודשא בריך הוא אחד... רזא דשבת' של תפילת ליל שבת, "אינן באמת מובנות לאף בן תמותה".
מה אתה מציע?
"אפשר למצוא נוסח חדש, חגיגי ומוסרי יותר. למשל במקום כל נדרי להגיד: 'כל שאמרתי, נדרתי, נשבעתי, ריכלתי, העלבתי, קיללתי, הרמתי קול, ביישתי, שיקרתי, דיברתי בתפילה, כל שלא אמרתי מילה טובה, עודדתי, ניחמתי, הקשבתי, אמרתי תודה, סליחה, בבקשה – על כל אלה אני מתחרט מכל ליבי, מצטער ומתנצל. אעשה הכל לתקן, לשפר ולהיות אדם טוב יותר'.
גולדברגר אינו חוסך שבט ביקורתו גם מלוח השנה היהודי. הוא טוען למשל שיש לבטל את יום ב' דראש השנה, הן מפני שהתורה קבעה 'יום זכרון' רק ב-א' בתשרי והן מפני שבטלו כל הטעמים למען הארכתו ליומיים. הוא גם מציע לבטל את דחיית אמירת 'ותן טל ומטר לברכה' ל-ז' במרחשוון, שנועדה לאפשר לאחרון עולי הרגל לשוב לבבל, עד נהר פרת, וזאת מפני שכבר אלף שנה אין עולי הרגל חוזרים לבבל; לבטל את הצומות מלבד תשעה באב, שלדבריו כבר פג טעמם; לבטל את אבילות הספירה ולהחזיר לימים אלה למעמדם הקודם כימי חול המועד שבין פסח לשבועות, כפי שהגדירם הרמב"ן; לבטל את אבילות ימי בין המצרים, ועוד. "כך היו כל הדברים הללו במקורם, לפני ששונו ונתווספו במהלך אלפי שנים. יש לחזור למקור, אך למרה הצער הרבנים מעדיפים להמשיך ולהגחיך קטעים בתפילה ובלוח השנה, שביטאו אמנם את מצב היהודים בעבר אך אינם ראויים לדור התקומה, ואינם ערים לכך שבכל הדורות נעשו שינויים ותיקונים, ורק בדור נס התקומה, הרבנים חוששים מכל צל עובר, ונמנעים מלעשות גלים".
מסכם גולדברגר: "כיהודים מאמינים עלינו להבין, שלא צומות, לא אבילות מתמשכת על פני 3 חודשים בשנה, לא תפילה לבד, לא קינות, לא פיוטים ואמירות בארמית ארכאית, הם שיעשו את המלאכה. הכל תלוי בנו, בתיקון המידות הדתיות והחברתיות, בשינוי סדרי העדיפויות ואורח חיינו. עלינו לנהוג כדברי האבן עזרא: 'לא ניתנה תורה לאשר אין בו דעת, והמלאך שבין אדם ואלוקיו הוא שִכלו'. השכל הָסביר אומר, שהגיעה עת דודים ויש 'לחשב מסלול מחדש ולהוציא את הגלות מעם ישראל'".