'להתנחל בחברה הישראלית': עשור לפטירתו של חנן פורת

עשר שנים מלאו השבוע למותו של חנן פורת ז"ל, המתנחל הראשון. כך הוא גם הוכר בתודעה הישראלית, וכך נתפס לכל אורך פעילותו הציבורית. 

משום מה נשתכחה העובדה, שחנן, לכל אורך חייו, וגם בהיותו בכנסת כנציגם של מתיישבי יהודה שומרון וחבל עזה, הגולן וגם חבל ימית, לא זנח את התחום החברתי. גם בבית המחוקקים שמר חנן על השלמות של הציונות הדתית במשולש האידיאולוגי 'תורת ישראל - עם ישראל - ארץ ישראל'. 

והמרכיב של עם ישראל בעיני חנן היה לא פחות חשוב משני המרכיבים האחרים. הדימוי של 'נציג המתנחלים' לא שיקף את עומק פעילותו  בכנסת. הצעותיו לסדר היום בכנסת עסקו במגוון רחב של נושאים מהתחום המדיני והביטחוני, ועד לתחומי חברה, חינוך ויהדות. 

כבר בשנת תשל"א, 1971, פירסם  מאמר בחוברת נשכחת בשם 'מורשה', שהוציאה הישיבה באלון שבות,  בנושא שלכאורה רחוק ממנו – ורק העתיד הרחוק הוכיח עד כמה היה מהותי עבור חנן: ההתנדבות לעיירות הפיתוח. חנן תקף את התנגדות גדולי התורה החרדים למפעל השירות הלאומי: "מי יגלה עפר מ'עיני העדה'. מי יקום ויאמר ליושבים על מדין: רבותי, הלוא בעיוורון נורא אתם שקועים! האינכם מביטים במתרחש בין בתי שכונות דלות מוזנחות? האינכם יודעים בצערן של ישראל? במה הם חיים ובמה הם מתפרנסים? והיאך גדלים שם ילדים ברחוב בלא תורה ובלא דרך ארץ?

עם ח"כ דדי צוקר ממפלגת השמאל מרצ, העביר חנן את 'החוק למניעת התעללות בקטינים ובחסרי ישע'

"היכן – מתחמץ לבך בקרבך – היכן הם אותם גדולי תורה שיקשרו חבלים של ברזל במותניהם ויגביהו שוליהם מעל ארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד לדימונה, יום אחד לעזתה, יום אחד לאופקים, יום אחד לקריית גת, יום אחד לשדרות ולקריית מלאכי, לבית שאן ולקריית שמונה, אף לשכונת התקווה, לקטמונים ולמוסררה... וילמד דרך ארץ בשנה, בשתיים, בשלוש, בארבע, בחמש". 

לימים, כעבור שלושה עשורים, כשיפרוש חנן מהחיים הפוליטיים, הוא יקדיש את זמנו לנושא השכבות החלשות, כשיקים את מפעל אורות חסד. 

הנאום הראשון בכנסת

בי' באב תשמ"א, 10 באוגוסט 1981, נשא חנן את נאומו הראשון כחבר כנסת. הדיון עסק בהצעה לסדר היום שהעלה חנן עם ח"כ אהרון נחמיאס ('המערך') בנושא שלכאורה לא היה במהותה של תנועת 'התחיה', מפלגת הימין האידיאולוגי אותה ייצג חנן: המצב בגבול הצפון ובעיותיה של קריית שמונה. 

בפתח נאומו הסביר חנן: "חבר הכנסת אהרן נחמיאס הביא את ההצעה בדבר מצב הגבול בצפון כאיש הגליל החי באזור, מעורה היטב בבעיותיו וכואב את כאבו. אבל נושא הצפון אינו עומד רק על סדר יומה של הכנסת ולא רק על סדר יומם של אנשי הגליל, אלא על סדר יומו של עם ישראל כולו. על כן גם אני, חרף היותי איש יהודה, מתיישב בהרי חברון, חש חובה להעלות את הנושא הזה על סדר היום מטעם סיעת התחייה, אשר שמה לה למטרה להעמיד את שאלת ארץ ישראל, על כל חבליה, במוקד חיינו במדינת ישראל". 

החוק למניעת התעללות בקטינים

כשחזר למשכן כנציג המפד"ל בכנסת השתים-עשרה, בשנים 1988-1992, כיהן חנן בוועדת החוץ והביטחון, בוועדת החינוך, ובוועדת הקליטה והעלייה – כל התחומים שעניינו את חנן והעסיקו אותו גם מחוץ לכנסת. בנושאים החברתיים שיתף חנן פעולה גם עם יריבים פוליטיים. הוא הוכיח שבעניינים חברתיים אין משמעות למחלוקות בנושאים מדיניים. בל' בחשוון תש"ן, ‎28 בנובמבר ‎1989, אישרה הכנסת את הצעת תיקון חוק העונשין, שיזם עם ח"כ דדי צוקר ממפלגת השמאל מרצ, ונודע בשם 'החוק למניעת התעללות בקטינים ובחסרי ישע'. החידוש העיקרי בחוק היה בסעיף הקובע את חובת הדיווח על התעללות בקטינים. הסעיף קובע כי כל אדם אשר יש לו יסוד סביר לחשוב שנעברה עבירה בקטין על ידי האחראי עליו – עבירת מין, התעללות, הזנחה או תקיפה שגרמה חבלה – חייב לדווח על כך לפקיד סעד או למשטרה. בצד החובה, יוטל עונש של שלושה חודשי מאסר למפר אותה. עונש מוחמר קבוע בחוק גם לאנשי מקצוע שבאים במגע עם ילדים, כמו מורים, רופאים, פסיכולוגים ועוד, כדי לעודד חשיפה בקרב מי שיש סיכוי גבוה שיבחינו בסימני התעללות. 

חנן בנאום על חוק זכויות החירש: "נביא לחסד ולאור ולשמע ליותר מאלף ומאה משפחות הנושאות כיום בנטל הכבד של טיפול בחירשים"

הכתוביות לחירשים – בזכותו של חנן

בכ"ז באדר תשנ"א, ‎13 במרס ‎1991, הגיש חנן יחד עם ח"כ אמנון רובינשטיין מ'שינוי' את הצעת חוק זכויות החירש. אל הנושא התוודע חנן בזכות אהובה מגן, יושבת ראש ארגון 'שמע', עמותה הפועלת לספק את הצרכים המיוחדים של ילדים ובני נוער לקויי שמיעה. הנושא המרכזי של החוק היה הרחבת מעגל הקצבה של החירש הזכאי, מגיל אפס עד גיל ‎שמונה-עשרה, ולא רק מגיל שלוש עד שמונה כפי שהיה נהוג עד אז, וזאת בשונה מבעלי מומים אחרים. עוד קבע החוק שבטלוויזיה תהיה כתובית שתאפשר גם לחירשים ליהנות לפחות מרבע משידורי הטלוויזיה, ושמשרד החינוך יסייע בשעות נוספות לנושא של עזרה לחירשים, כדי שיוכלו להשתלב בכיתותיהם. 

בדיון בכנסת על העברת החוק לקריאה ראשונה, בי"א בכסלו תשנ"ב, ‎18 בנובמבר ‎1991, אמר חנן: "בתוך ההמולה הגדולה, ההמולה המדינית וההמולה הציבורית שאנחנו מצויים בתוכה, לעתים אוזנינו חירשות למצוקתם ולכאבם של הילדים החירשים. אני צריך לומר שהתוודעתי לסוגיה הזאת במהלך מפגש עם האגודות הפועלות במסירות רבה למען החירש. התוודעתי גם לקהילה של בני משפחותיהם של החירשים, הנושאים בסבל ומטפחים את ילדיהם במסירות, על אף הסבל. 

"למדתי לדעת, שבתוך כל בעלי המומים, הנושא של החירש כאוב מכולם, דווקא מפני שאין חירשותו של החירש נשמעת, אין היא נראית באופן חיצוני. את העיוור אתה רואה, את בעל המום – הצולע, הפיסח – אתה מגלה. את החירשות אינך מכיר ממבט ראשון. אפשר שזאת הסיבה הפסיכולוגית. אף שגם בתחומים אחרים אין המצב מתוקן די הצורך, בסוגיית החירש הייתה פגיעה קשה מאוד". 

וחנן סיים: "אם נזכה והצעת החוק הזאת תעבור, נביא מעבר לכול לחסד ולאור ולשמע ליותר מאלף ומאה משפחות הנושאות כיום בנטל הכבד של טיפול בחירשים, ונוסיף נדבך של אור וטוב ורוח טובה גם בהצעות החקיקה שלנו". 

ברכות פומביות מעל במת הכנסת על החוק קיבל חנן באותה ישיבה – עם אמנון רובינשטיין כמובן – גם מיאיר צבן ממפ"ם, רן כהן ממרצ, שושנה ארבלי אלמוזלינו ועדנה סולודר, שתיהן ממפלגת העבודה. 

כעבור שלושה חודשים, בכ"ט באדר א' תשנ"ב, ‎4 במרס ‎1992, אושר החוק בכנסת. חברת הכנסת אורה נמיר ממפלגת העבודה, יריבה פוליטית של חנן, שכיהנה אז כיושבת ראש ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, אמרה באותו דיון: "אני רוצה לשוב ולברך את חברי הכנסת חנן פורת ואמנון רובינשטיין על יוזמתם בחקיקת החוק ועל תרומתם לדיוני הוועדה בקידום החוק ותקנות הביטוח הלאומי לגבי עזרה מיוחדת לילדים חירשים". 

חנן הגיב מיד: "אני רק רוצה להגיד תודה למי שחברת הכנסת אורה לא יכלה להגיד לו תודה, דהיינו לאורה נמיר, יושבת ראש הוועדה, ולחבר הכנסת עמיר פרץ, שגם ליווה את הדיונים". לא היתה יכולה להיות דוגמה טובה מכך, לשיתוף הפעולה הפורה של חנן בנושאים החברתיים עם יריבים פוליטיים בנושאים המדיניים. 

על פעילותו זו קיבל תעודת הוקרה מיוחדת מעמותת שמע. 

"לא תעמוד על דם רעך"

אחד החוקים שחנן העביר, ובהם היה גאה יותר מכול, היה חוק 'לא תעמוד על דם רעך', ההופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת לחובה הנובעת מחוק, וקובע כי העובר על החוק עונשו קנס. החוק קובע כי חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה בלי להסתכן או לסכן את זולתו. מי שמודיע לרשויות – משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות – או מזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, ייחשב כמי שהושיט עזרה על פי החוק. בית המשפט יהיה רשאי לחייב את מי שגרם לסכנה שהניצול נקלע אליה, לרבות את הניצול עצמו אם גרם לסכנה זו, לפצות את מי שהושיט עזרה בהתאם לחובתו על פי החוק. 

דברי ההסבר של חנן לחוק הם שיעור תורני בנושא 'לא תעמוד על דם רעך': "הצעת חוק זה מקורה בצו התורה הקובע הלכה מוסרית גדולה 'לא תעמוד על דם רעך אני ה'' (ויקרא י"ט, ט"ז). ובגמרא במסכת סנהדרין פורשה הלכה זו בצורה מוחשית: 'מנין לרואה את חברו טובע בנהר או חיה גוררתו, או ליסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: 'לא תעמוד על דם רעך'. יתר על כן: בתלמוד למדים מפסוק זה שעל האדם להציל את חברו גם אם הדבר כרוך בטרחה רבה ובהוצאות כספיות מצדו, וכך נפסק להלכה ברמב"ם בי"ד החזקה בהלכות רוצח ושמירת נפש (פרק א' הלכה י"ד)... 

"הצעת חוק זה באה, אפוא, לעגן הלכה יהודית זו בחוק המדינה ואף לשתף את המדינה באחריות-על ויישום של עקרונות מוסריים אלה, הן בתחום הממוני – בקביעה כי אם אין לניצול אפשרות לשלם למציל, תישא המדינה בהוצאות ההצלה, והן בתחום הענישה – בקביעה כי מי שיימנע ביודעין מלהגיש עזרה לנפגע הנמצא בסמוך לו צפוי לעונש של עד שנת מאסר". 

וחנן הוסיף בדברי ההסבר: "אמנם אין מקובל בדרך כלל להעניש על עבירה המתבצעת באופן פסיבי ב'שב ואל תעשה'. אך דומה כי 'עמידה על הדם' באפס מעשה אינה רק עמידה פסיבית אלא יש בה ביטוי בוטה וחמור להתנכרות וזלזול בחיי אדם, ולפיכך ראויה היא לענישה הולמת במידת הצורך". 

בכ"ח בסיוון תשנ"ח, 22 ביוני 1998, אושר החוק במליאת הכנסת. מדינת ישראל הצטרפה למדינות הנאורות בהם ערך חיי-אדם איננו מליצה בעלמא, אלא מחילה חובה חוקית, מוסרית ומעשית להצלת חיי אדם – והכל בזכות חנן. 

מעשי חסד באורות חסד

אחרי שפרש מהכנסת, הקים חנן את עמותת 'אורות חסד', שמטרתה היתה סיוע לזולת ולרווחתו; סיוע לנזקקים בצרכים הבסיסיים ביותר כמו מזון וביגוד וטיפול בבעיות פרטניות. 

לחנן היתה קופת צדקה, שאליה העביר את השכר שקיבל תמורת שיעורים שנתן שלא במסגרת השיעורים הקבועים שלו (זאת בהתאם להסכם עם קיבוץ כפר עציון, שהשכר תמורת שיעורים קבועים עובר לקיבוץ, אבל תשלומים עבור שיעורים נוספים נכנסים לקופת הצדקה שלו). הקיבוץ גם העמיד לרשותו של חנן רכב. כחבר קיבוץ באותם ימים לא היה חנן יכול לפתוח חשבון בנק. נחי אייל פתח עבורו חשבון בשם 'אייל נחמן קרן צדקה של חנן פורת', ואת הכספים שהרוויח הפקיד בחשבון הצדקה, ועוד הוסיף עליהם צדקה אישית, מכספו. 

באותה עת החלה פריחת הגרעינים התורניים בערי ישראל. אורות חסד החלה לפעול בתיאום ובשיתוף פעולה עם קרן מורשת, שניהלו הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, ויבדל"א יעקב כץ (כצל'ה), נתן נתנזון (נוס), והרב שמואל אליהו. הללו החזיקו כמה עשרות גרעינים תורניים, ודרכם העבירו את חבילות המזון ליותר מארבעים אזורי מצוקה ברחבי הארץ. 

העמותה החלה לפעול בשלהי חודש שבט תש"ס, ינואר 2000. ההתחלה היתה צנועה: שלושים סלים חולקו, ובהם פירות, ירקות, ומוצרי מזון בסיסיים. 

עד מהרה יצא שמה של העמותה למרחוק. רבים פנו לחנן, והוא היה מחלק תרומות מאותה קופת צדקה. חנן השתתף בכל הפגישות והישיבות של העמותה, וקבע את המטרות, היעדים, והאסטרטגיה של אורות חסד. 

המבצע הגדול הראשון של העמותה נערך בחג פסח תש"ס. חנן קבע את היעד: אלפיים מנות חבילות מזון, כששווייה של כל אחת עלה על מאה שקלים. כצפוי, התברר שהכסף בקופת העמותה אינו מספיק. חנן נרתם בכל כוחו לגיוס כספים, פנה לאנשים ופירסם פניה בבמה שלו, העלון 'מעט מן האור'. הפעילות הפכה למבצע לוגיסטי רציני, שחייב הקמת מרכז אריזה. חנן רתם למשימה את קיבוצו כפר עציון, וזה העמיד לרשות העמותה את בית האריזה הישן שלו. ילדי הקיבוץ גוייסו בחופשת פסח לאריזת המנות. בסוף חולקו יותר מאלפיים מנות. זו היתה טבילת האש הראשונה של אורות חסד. 

המפעל התפתח. אלף ומאתיים חבילות מזון חולקו מדי שבוע לנזקקים, מעכו בצפון ועד אופקים בדרום. אורות חסד החלה לטפל גם במבצעי חזרה לבית ספר, בחגים ובימים נוראים. חנן החליט להתמקד בתקופת החגים דווקא בסוכות ולא בראש השנה. "כולם מסייעים לראש השנה", אמר חנן, "ולפעמים משפחות מגיעות לסוכות בלי מזון ומוצרים אחרים. נתמקד אנחנו בסוכות". 

אחד החוקים שחנן העביר, ובהם היה גאה יותר מכול, היה חוק 'לא תעמוד על דם רעך', ההופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת לחובה הנובעת מחוק

בעת הכנות החבילות למשלוח לקראת חגי תשרי או לקמחא דפסחא, היה מצטרף חנן ובמו ידיו היה טורח לארוז את החבילות, להכניס את הבקבוקים, את מוצרי המזון, לעטוף את הכול, מתוך חיוך ושמחה. כך היה מפיח רוח שמחה במתנדבים ובאנשים שעסקו במלאכה וכך כיוון את כולם שיהיו שותפים במצווה הגדולה הזאת של החסד והנתינה לזולת. 

מבצע רדף מבצע: בקיץ תשס"א 2001 נערך בכנרת נופש 'ירחי כלה', נופש בן ארבעה ימים לאמהות ברוכות ילדים. לאירוע הגיעו שלוש מאות ושלושים נשים מכל הארץ. בשלהי אותו קיץ נערך מבצע חזרה לבית ספר. לקראת המבצע אמר חנן בישיבת העמותה: "אם המטרה היא לעודד חזרה לבית ספר, יש לחלק לילדים תיקים איכותיים, שמכילים את כל הדרוש ללימודים". התיקים נקנו בחברת 'קל גב', והוכנסו לתוכם כלי כתיבה ומחברות. לקראת החורף חולקו שמיכות ותנורי חימום במסגרת מבצע 'חורף חם'. 

בנוסף טיפלה אורות חסד בבעיות מיוחדות, כמו רכישת קלנועית עבור חולת סכרת שמתקשה לצאת מהבית, עזרה למשפחה שלא יכולה לחגוג לבנה בר מצווה ועוד. חנן היה מעורה בפרטים של כל פרוייקט ופרוייקט. 

בהמשך שוכללה השיטה: אורות חסד פתחה סניפים רבים בערים שונות בארץ, בעיקר במקומות שבהם היו נזקקים רבים. כל סניף כזה התנהל באופן עצמאי – כל יישוב החזיק את נזקקיו. אורות חסד היתה פותחת סניף, נותנת לו חבילות מזון, ודואגת שלהבא יגייסו בעצמם את המצרכים הנדרשים לקהילתם. 

גם השנה, לקראת חגי תשרי, חילקה תנועת 'אורות' אלפי מנות לנזקקים בפרוייקט אורות החסד אותו יזם חנן. עשר שנים אחרי שחנן לא איתנו, תנועת 'אורות', חבריו וממשיכי דרכו, ממשיכים לפעול וממשיכים מפעל החסד הגדול שיזם חנן פורת ז"ל, איש החסד והאמת.