"כאן אני מייצג את עם ישראל כולו, את ממשלת ישראל, ואת קדושי השואה"

הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהלך השבוע לעולמו, חבש מספר לא קטן של כובעים: רב ודיין, מנהיג-על של מיליונים, מחנך שעיצב דמותם של דורות, אידיאולוג ואיש רוח, מחברם של לא מעט ספרי יהדות מקוריים, אדם שכולו ענווה וחסד, איש רצוף אהבה - של כל אות בתורת ישראל, של כל פרט בעם ישראל, של כל רגב בארץ ישראל, מדריך ללא הפסקה בבני עקיבא, 'א-מענטש', ועוד ועוד - ואפילו גם כובע ניצול שואה. על כובע זה של ניצול שואה אספר בהמשך.

אך דומה שמכל המשימות שהציב לעצמו, עמדה שליחותו כמחנך בראש מאווייו. העמיד תלמידים הרבה, ובלב כולם נטע זיקה עמוקה אל ארץ האבות. סמלית העובדה שמכל ימות השנה, נבחר יום הסתלקותו ליום זאת חנוכה – חג שהיה חביב עליו במיוחד כדי להקנות באמצעותו לתלמידיו את ערכי גבורת ישראל, אז והיום.

אחד מרבבות תלמידיו בפנימיה הצבאית אור עציון, ראובן הכהן, סיפר: "מאז לימודיי בפנימיה הצבאית אור עציון, לא יתכן שלא אזכר מידי חנוכה בקולו הצרוד, מצטט את דברי שמעון התרסי: 'לא ארץ נָכריה לקחנו ולא ברכוש נָכרים מָשַׁלְנוּ, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אוייבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה, ואנחנו כאשר הייתה לנו עת השיבונו את נחלת אבותינו'".

עם מגבעת על הראש באושוויץ

ומכאן לכובע לגמרי אחר – מגבעת רבנית מהודרת, שאיש מהקוראים לא זכה לראותו מונח על ראשו של הרב דרוקמן. ראיתי אותו כשלראשו המגבעת הידועה בשם המבורג – מגבעת רבנית שחורה קשוחה, ששוליה מעוגלים כלפי מעלה.

היה זה באחד מימי כ"ז בניסן, יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה, בשנות התשעים של המאה שעברה. הגעתי לוורשה בירת פולין כדי לסקר עבור עיתון 'מעריב' את מצעד החיים במחנה אושוויץ-טרבלינקה, ואת מסדר הזיכרון שנערך מאוחר יותר בצל אנדרטת רפפורט לשואה, בוורשה. 

בנוה דקלים, על גג בניין המועצה האזורית חוף עזה, עם זבולון המר וחיים נדיבי זכרונם לברכה, ויבדל"א ראש המועצה דאז ראובן רוזנבלט (במרכז). צילום: חגי הוברמן

בעודי צופה בטקסים הרשמיים שהתקיימו ברחבת האנדרטה, קלטתי בזווית עיני את הרב דרוקמן ניצב נרגש ונסער, מזיל דמעות התרגשות, סמוך לגלעד המרשים, כשלראשו – הפלא ופלא - מגבעת המבורג. "מה זה?", נמלטה קריאת תימהון מפי והצבעתי על ההמבורג שעל ראשו.

הרב דרוקמן מחה דמעותיו והשיב: "כאן אני מייצג את עם ישראל כולו, את ממשלת ישראל, ואת קדושי השואה, ולכן עלי להופיע כאן, לעיני הגויים, עם המראה הכי מכובד שרק אפשרי".

אחדות הדעות בין הרבנים

לאורך שנים רבות היו בני הפלוגתא הפוליטיים של הרב דרוקמן בתוך הציונות הדתית, שני ראשי ישיבת הר עציון, זכר צדיקים לברכה: הרב יהודה עמיטל והרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין. לפני 10 שנים, לקראת בחירות שנת 2013, שבהם – ימות המשיח שחלפו! – התמודדה רק רשימה אחת של הציונות הדתית, מאחדת את הבית-היהודי עם האיחוד-הלאומי, ערכתי ל'מצב הרוח' ראיון משותף את הרב דרוקמן, שכאמור נחשב לסמן ימני בציונות הדתית, מראשי 'גוש אמונים'; והרב ליכטנשטיין שהיה בעבר מקורב לתנועת 'נתיבות שלום' ולמימד. באותו ראיון היתה בין שניהם אחדות דעות כמעט מושלמת. הרב דרוקמן אמר בראיון כי ביום הבחירות "יהודי צריך לקום בבוקר בשמחה רבה, ללבוש בגדי שבת, וללכת להצביע לבית היהודי. אשרינו שזכינו שיש לנו מדינה משלנו ואנחנו הולכים זקופי קומה במדינה שלנו, להצביע כעם ריבוני שאינו כפוף לשולחנם של אחרים, ואנו עצמנו קובעים את גורלנו. זה דבר גדול מאוד. אלפיים שנה ייחלנו לכך". הוא הוסיף כי "הגיע הזמן שאחרי שחינכנו דורות על דורות של צעירים דתיים שהתפזרו בכל התחומים והם כיום הראשונים בכל התחומים, נהיה גם מן הראשונים בתחום הפוליטי, שהוא המפתח לכל התחומים כולם". זו היתה הדרך אותה הוביל כל ימיו, כמחנך, כראש ישיבה, וגם בשדה הפוליטי. כמה סמלי היה שבהלווייתו ישבו זה בצד זה, ושוחחו בנחת, בנימין נתניהו, נפתלי בנט, הנשיא הרצוג ואיתמר בן גביר.

גיור כהלכה – אבל ידידותי

אהבת ישראל שפיעמה בו הניעה אותו להיענות בחיוב ליוזמת ראש הממשלה אריאל שרון, לעמוד בראש בית דין מיוחד לגיורי עולים מרוסיה ובנותיה שהם מגזע ישראל, בגדר זרע ישראל. "הם לא התבוללו בזדון לב, כבארצות השפע", הסביר הרב דרוקמן. "הם התבוללו מחמת מצוקה ועלינו לעזור להם לשוב לכור מחצבתם, באמצעות גיור כהלכה אבל ידידותי".

עמדותיו הידידותיות כלפי המתגיירים, היו לצנינים בעיני לבלרי התקשורת החרדית. ב'יתד' הליטאי, למשל, כינוהו אז בשם: 'חיים דרוקמן', ללא התואר רב. רק כדי לבזות, להשפיל, לזלזל. אבל הרב דרוקמן היה מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, והורה לתלמידיו ולכל אוהביו שלא להגיב.

הרב בצעירותו (משמאל) בשנת תשי"ז 1957, בסמינריון הכנה לעליה לישראל באיזור שיקגו. עם המדריכים צבי קליימן ז"ל ותבדל"א רעייתו לעתיד הדסה קליימן-ליכטנשטיין, אחותו של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל. צילום: באדיבות המשפחה

השבוע, לאחר פטירתו, התפייסה עימו התקשורת החרדית. באתרים החרדים דיווחו על "הסתלקות הרב הגאון רבי חיים דרוקמן זצ"ל, נשיא מועצת גדולי התורה של הציבור הדתי לאומי". ואפילו ב'יתד', שכל שורה בו עוברת אישור 'הוועדה הרוחנית', דיווח בידיעה על הסתלקותו של "הרב חיים מאיר דרוקמן זצ"ל, זקן רבני הציונות הדתית, ממנהיגיה הבולטים של הציונות הדתית לאורך השנים... רבים העתירו לרפואתו, אך אתמול למגינת הלב הידרדר מצבו והוא השיב נשמתו ליוצרה".

ברכת 'מציב גבול אלמנה' – גם על היאחזות נח"ל

מספר עורך 'מצב הרוח' חגי הוברמן: "בחורף תשל"ח, 1978, הייתי עם חברי לגרעין בהיאחזות נח"ל בית-רימון בגליל התחתון. היינו המחזור הראשון שאייש את נקודת הקבע של ההיאחזות, במקום בו קם לימים קיבוץ בית-רימון (המחזורים שלפנינו גרו באוהלים בנקודה הזמנית).

"באחד הימים התקיים בקיבוץ לביא, לא רחוק מבית רימון, כינוס כלשהו של הציונות הדתית – המפד"ל או הפועל המזרחי או משהו דומה. 40 שנה, לך תזכור... משתתפי הכנס הגיעו לסיור בהיאחזות הצעירה. בין חנן פורת לרב דרוקמן, שני החברים הוותיקים, התגלע ויכוח, האם יש לברך ברכת 'מציב גבול אלמנה' הנהוגה לגבי יישוב חדש בארץ ישראל, גם על היאחזות נח"ל. חנן ז"ל טען שהיאחזות נח"ל עדיין איננה יישוב אלא מחנה צבאי, ורק אחרי האיזרוח אפשר לברך 'מציב גבול אלמנה'. הרב דרוקמן קבע בפסקנות: "גם היאחזות נח"ל היא יישוב, שכן מדובר בשלב מקדים ליישוב של קבע, והוא מתפקד כיישוב (היו לנו עדר פרות ושטחים חקלאיים) ועל כן חובה לברך". עמד ובירך בקול 'ברוך מציב גבול אלמנה'".

בין בוגרי 'בני עקיבא' לבוגרי 'עזרא'

כתבנו יצחק הילדסהימר מספר: "פעמיים לפחות באתי לוועידת התנועה העולמית של בני עקיבא כדי להשמיע דברי ברכה מטעם התנועה העולמית של 'עזרא'.

"באחת הפעמים ברכתי את ועידת בני עקיבא בהצלחה, והוספתי כמה מלים על ההבדלים, לדעתי בין שתי התנועות, בעיקר בחוץ לארץ. ואז הוספתי: כמזכ"ל התנועה העולמית של עזרא מותר לי לומר שתנועת עזרא גאה מאד בעובדה ששני מזכ"לים של בני עקיבא העולמית הם בוגרי עזרא: יצחק שטיגליץ שהיה בוגר עזרא בישראל, וגאל גרינוולד שהיה בוגר עזרא-ישורון בצרפת.

הרב דרוקמן, איש בני-עקיבא בכל רמ"ח איבריו, שהשתתף כמובן בדיוני הוועידה, קם על רגליו, ביקש רשות הדיבור ואמר: "ואנחנו בני עקיבא גאים מאד בעובדה שמזכ"ל 'עזרא' העולמית יצחק הילדסהימר למד בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה בראשותם של הרבנים משה צבי נריה ואברהם צוקרמן. וכמובן אציין שהילדסהימר ועוד ארבעה מחבריו, ביניהם הרב משה לוינגר, הגיעו לישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה לא ביוזמתם הפרטית, אלא נשלחו בעקבות החלטה ו'דין התנועה' של ההנהלה הארצית של 'עזרא'".

בכנסת, כח"כ, ליד יוסף (טומי) לפיד ז"ל, אביו של ראש הממשלה היוצא. מאחריהם חברי הכנסת אברהם רביץ ז"ל ויבדל"א יגאל ביבי. צילם: משה מילנר, לע"מ

"לבני עקיבא תפקיד חשוב דווקא כתנועת נוער מעורבת"

מספר הרב הלל מרצבך: "לפני 22 שנה בהיותי בן 18 שימשתי ציר בוועידה הארצית של בני עקיבא. קיוויתי להשפיע ולשנות בקבלת ההחלטות של התנועה שכל כך אהבתי. כשניתנה לי רשות הדיבור במליאה הכללית, טענתי שצריך להפריד את התנועה. הסברתי שכך עולה מדברי השולחן ערוך ורוב הפוסקים.

"ישב שם מזכ"ל בני עקיבא לשעבר אמנון שפירא, חבר קיבוץ טירת צבי, שטען כנגדי שזו תנועה מעורבת לכתחילה, ואין לי רשות לעלות את זה בכלל להצבעה. התווכחתי איתו עד שהוא אמר: 'נעשה מה שהרב דרוקמן, רב התנועה, יגיד'.

"הסכמתי כמובן, כי הייתי בטוח שהרב דרוקמן יתמוך בעמדה שלי. ניגשתי לרב כולי מלא להט, ואמרתי את אשר בפי. הרב דרוקמן חייך שאל לשמי, לחץ את ידי בחמימות ואמר לי: 'הלל, חשוב שקולך ישמע, תמשיך לבעור באש קודש, אבל בני עקיבא צריכה להיות תנועה מעורבת. יש לה תפקידים חשובים דווקא בהיותה תנועה מעורבת'.

"קצת התאכזבתי אבל קבלתי את הכרעת הרב. אחרי ההתוועדות הגדולה שהיתה עם הרב דרוקמן, בליל שבת זיהיתי מישהי שאני מכיר, ושיתפתי אותה בתגובה של הרב דרוקמן. היא הקשיבה והמשיכנו לדון בכך בערך שעתיים.

"אינני יודע אם לכך הרב דרוקמן התכוון, אבל הבחורה הזאת היא כבר יותר מ-20 שנה אשתי ואם שבעת ילדיי".