203 יהודים התפללו בהר הבית בחודש תמוז. זינוק של 44% לעומת אשתקד, אז עלו אל הר הבית 1,532. את הנתון הזה פירסם השבוע אחד מאירגוני המקדש, הפועלים לעליית יהודים להר הבית על פי כל כללי ההלכה. בהודעתם ציינו אירגוני המקדש, כי מדובר באחד הזינוקים המרשימים ביותר, שחלקו כנראה גם כתוצאה מהשפעות הקורונה אשתקד. אולם הזינוק גם יחסי למצב מלפני שנתיים. מדובר בעלייה מרשימה של 24%.
בתחילת השבוע הבא, ט' באב, יעלו מן הסתם עוד כמה מאות יהודים להתפלל בהר. מציאות שהיתה אמורה טבעית מאליה, נחשבת כיום להישג, כאילו מדינת ישראל היהודית הריבונית לא שולטת בהר הבית מזה למעלה מ-54 שנים.
ספרו החדש של ארנון סגל 'הבית', מביא את סיפורו של הר הבית מכל זווית אפשרית – דתית, היסטורית, ארכיאולוגית, מדינית ופוליטית. הספר רצוף גילויים שטרם פורסמו, ביניהם הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה שדנו מיד אחרי מלחמת ששת הימים באחת השאלות שמלוות את האתר מזה נ"ד שנים – תפילת יהודים על ההר.
שר המשפטים: גם מערת המכפלה היא מסגד מוסלמי
ב-ד' בסיוון תשכ"ז, 12 ביוני 1967, יומיים אחרי תום המלחמה, התכנסה לראשונה 'ועדת השרים לעניין מעמד ירושלים המאוחדת'. מי שציפה לראות שרים מרוממי רוח נוכח הניצחון הכביר, גילה אנשים שפופי רוח במיוחד – ואולי בגלל זה כל הצרות עד היום. יום קודם הקימה הממשלה את הוועדה הזו במטרה להחליט באיזה אופן ראוי לצרף את מזרח ירושלים למדינת ישראל. בראשה עמד שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, וחבריה היו בין השאר שר החוץ אבא אבן, השר ללא-תיק מנחם בגין, שר השיכון מרדכי בנטוב, שר הדתות זרח ורהפטיג וסגן שר הפנים ישראל שלמה בן-מאיר, שני האחרונים מהמפלגה הדתית לאומית (המפד"ל). גם עוזר שר הביטחון, רא"ל (מיל') צבי צור, נטל חלק פעיל בישיבה.
פרוטוקול הישיבה מותיר אחריו טעם חמוץ. לרגע נוצר הרושם שחברי הוועדה, בתוכם אפילו השר בגין, מתחרים ביניהם מי יתקוף חזק יותר את פרץ הרגשות הלאומיים שגאה בעת שחרור ההר וכותלו המערבי ביום רביעי שקדם לדיון.
מהפרוטוקול מתברר שיושב ראש הוועדה, השר יעקב שמשון שפירא, התנגד אפילו לתפילת יהודים במערת המכפלה: "אני רואה צרות צרורות יותר מעניין הדגל שהיה על המסגד והצילומים ממנו – ממערת המכפלה. מערת המכפלה זהו מסגד מוסלמי. מעולם לא הייתה לנו שם שום אחיזה ולא הייתה לנו רשות כניסה לשם".
בתגובה לטענת השר מנחם בגין "זו הייתה גזירה", התעקש שפירא: "רשות כניסה למסגד שלהם? צריך לנהוג פה בעדינות יוצאת מהכלל. מוטב היה כבר לחפש דרך ששם יהיה שלטון מוסלמי שירשה ליהודים לבוא לשם, אפילו להתפלל שם, אבל זהו המקסימום".
השר בנטוב חזר לנושא הר הבית: "את מסגד עומר באו היהודים תמיד לראות". שפירא: "ויכוח כזה כאילו מערת המכפלה היא מקום קדוש יהודי, זה מתאים לימי הביניים ולא למאה העשרים". כשסגן השר בן-מאיר אמר כי "אפשר לקבוע שהוא קדוש לכל הדתות" התקומם שפירא: "הוא לא קדוש לכל הדתות. הנוצרים אינם מעוניינים בו. זהו מסגד של המוסלמים. אתה יכול לחיות בלי זה. מאות בשנים לא הגענו לשם. איני רואה שום סיבה מדוע אם באו ביום שישי ארבעה קאדים מוסלמיים להתפלל, צריך לשלוח אותם הביתה, ומדוע לא יבואו עשרות ומאות מוסלמים מהכפרים בגליל וממקומות אחרים להתפלל במסגד עומר. מדוע איננו יכולים לארגן את זאת? במקום שבשטח הגדול הזה יעמדו ארבעה קאדים ויתפללו, יעמדו מאתיים ויותר".
כחודשיים מאוחר יותר, התכנסה ממשלת ישראל בכדי לקבל את אחת ההחלטות הזכורות ביותר שלה. כותב ארנון סגל: "מפקדי מחוז ירושלים ודובריו לדורותיהם כבר למדו בעל-פה את סעיף ג' בהחלטת הממשלה 761: 'משיעלו בכניסה להר-הבית מתפללים יהודים, יופנו על-ידי כוחות הביטחון לכותל המערבי'. אף חוק יסוד בימי מדינת ישראל לא נשמר בקפדנות כפי שנשמרת החלטת הממשלה ההיא מי"ד באב תשכ"ז (20.8.67). רק בשלה נעצרים עד היום הזה יהודים בתחומי ההר אם אך הניעו את שפתיהם בתפילה או ההינו להשתטח על הרצפה".
מסתבר מספרו של סגל, שמעולם לא החליטה ממשלת ישראל כלשהי לאסור על יהודים פולחן בהר הבית. אפילו להיפך: רבים משרי ממשלת אשכול הביעו בקול את חששם מהחלטה גורפת שכזו, אם וכאשר תועבר בממשלה. מרוב חשש להשלכות היסטוריות כתוצאה מהחלטה כזו, הם מעולם לא העזו להעלות אותה להצבעה כהחלטה מחייבת. הנוהג הקיים בהר הבית, הרואה בנענוע שפתיים יהודיות בהר התגרות במוסלמים, הוא פשוט תוצאה של התקבעות אי-ההכרעה בעניין. מדיניות מקובלת של קריצות, העלמת עין מכוונת והסכמות שבשתיקה.
ראיות מובהקות לכך שמדובר בהחלטה מקומית ולחלוטין לא גורפת, הובאו במסמך זהר – מסמך ממשלתי כאמור – בין השאר מתוך דיון נוסף בממשלה שהתקיים כעבור ארבעים יום, בערב הימים הנוראים תשכ"ח, ב-1 אוקטובר 1967, לאחר שהתברר שהרב גורן ואנשיו מבקשים להתפלל בהר גם בימים הנוראים. לו הטענות על היות החלטה 761 מחייבת-לנצח היו נכונות, שרי הממשלה היו מסתמכים עליה וחסל סדר תפילה בציבור בהר, אבל זה ממש לא היה כך.
השר ללא-תיק מנחם בגין, למשל, אמר באותו דיון: "אני מציע שלא נקבל החלטה פורמלית בעניין זה. באותה ישיבה שהייתה סוערת למדי (שבה התקבלה החלטה 761) לא קיבלנו החלטה שאנו אוסרים תפילה על הר הבית. איננו מוסמכים לאסור ואני מציע שלא נקבל החלטה חדשה". שר הדואר ישראל ישעיהו, לימים יו"ר הכנסת, הוסיף אז ביתר בהירות: "מי אנו כי נמנע מיהודים להתפלל בהר הבית? הכוונה היא לאותם היהודים העושים זאת לשם הפגנה". גם באותו הדיון לא הוחלט למנוע באופן גורף ולצמיתות קיום תפילות יהודים בהר, אלא רק במועד מסויים – ראש השנה ויום הכיפורים תשכ"ח. דיון במעמד הקבע של היהודים נדחה להמשך, למועד בלתי ידוע. עד היום טרם נערך אחד כזה.
שנה לאחר שחרור ירושלים, בכ"ט באייר תשכ"ח, 27 במאי 1968, קיימה ועדת השרים לענייני המקומות הקדושים דיון נוסף בנושא. הדיון נערך בעקבות פנייה לשר הדתות מאת עו"ד יעקב חרותי – לוחם לח"י לשעבר, אשר פעל בתקופה זו למען ההתיישבות ביהודה ושומרון – בבקשה לאפשר ליהודים להתפלל על הר הבית. שוב, לו אכן הייתה מתקבלת עשרה חודשים קודם לכן החלטת ממשלה גורפת האוסרת את העניין כפי שטוענת כיום משטרת ישראל, היה שר הדתות זרח ורהפטיג המנוח יכול להפנות את השואל אליה ובזה היה נגמר העניין. אולם ורהפטיג לא השיב כך. אדרבה, בפתח הישיבה הבהיר: "הוראות חוק השמירה על המקומות הקדושים 67' ברורות. לכל בן דת קיים חופש הגישה לתפילה ולביקור. אין איסור בחוק ליהודים להתפלל בהר הבית. העניין הוא בגדר שלום הציבור ו[באחריות] שר המשטרה". מנהיג המפד"ל שר הפנים חיים משה שפירא הבהיר זאת אף יותר: "מבחינה פרינציפיונית מותר לעלות ולהתפלל. מבחינה חוקית זה תלוי במשטרה איך היא רואה את העניינים. אתם, המשטרה, צריכים לקחת על עצמכם את העוֹל הזה".
גם שלמה הלל, לימים יושב ראש הכנסת ואז נציג משרד החוץ, נקט באותה עמדה: "לא הייתי רוצה לקבוע שהר הבית הוא מקום קדוש למוסלמים בלבד. אני חושב שאפשר להשאיר את השאלה הזאת לעתיד".
דווקא שר המשטרה אליהו ששון דחק בשרים לקבוע מדיניות ברורה: "המשטרה לא תיכנס לעניינים מדיניים פוליטיים. היא מקבלת הוראות. אי אפשר להשאיר את העניין לשיקולו של השוטר היושב בהר הבית. המשטרה צריכה לדעת בדיוק מה רוצה הממשלה. הממשלה רוצה להתיר – תתיר. לא רוצה – אז תאסור תפילה". ובכל זאת, הנוכחים היססו להחליט. שר הפנים שפירא הגיב אז לששון: "אני מציע שלא להביא את זה לממשלה. אם הממשלה תחליט שלא לתת להתפלל שם, זה יעשה רושם קשה. אני מציע פגישה בין שר המשטרה ושר הדתות עם ראש הממשלה והם יקבעו ביניהם אם מותר עכשיו להתיר את התפילה שם או לא. מה שהם יחליטו – יקויים".
בסופו של דבר הוצע לדחות שוב את ההחלטה הסופית למועד בלתי ידוע. גם הדיון הזה הסתיים ללא הכרעות.
מעולם לא הודענו
חודש לאחר מכן קיימה אותה ועדת שרים ישיבה נוספת שעסקה בתפילת יהודים בהר הבית. גם מפרוטוקול הדיון הזה ברור שטרם התקבלה הכרעה ממשלתית בעניין. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא הבהיר אז: "מעולם לא הודענו שהר הבית שייך כולו לערבים. לא הודענו שאסור ליהודים להתפלל שם. לא הודענו שאסור ליהודים להקים בית כנסת שם. היו יהודים, חברי הוועדה שאמרו שמבחינת ההלכה אסור לעלות לשם, אבל אותנו לא עניינה השאלה הזאת אלא השאלה האם אנחנו מעוניינים בגלל הדבר הזה להפוך את המחלוקת שבינינו לבין הערבים למחלוקת דתית קשה. לכן אנחנו, מי בהתאפקות ומי באונס עצמי, הסכמנו שהשוטרים שלנו יכוונו לכותל המערבי".
וזהו. הצבעה מחייבת בעניין לא נערכה. החלטת ממשלה חד-משמעית לא התקבלה גם בימים ההם, גם שנים מאוחר יותר. בכל פעם ניסו לדחות את קבלת ההכרעה למועד אחר. בתחילה עוד הגיעו ההחלטות לפתחה של הרשות המבצעת, אך אט אט כבר הבינה המשטרה את שעליה לעשות. כל שוטר מתחיל בהר ידע מה נדרש ממנו כשהוא נתקל בפולחן יהודי באתר המקודש. וכך, בחוסר החלטה, התקבעה מדיניות מפלה ששודרגה לרמת חוק-על שאין לבשר ודם יכולת להרהר ולערער אחריו. ואם בכל זאת מישהו עוד מפקפק בכך, אפשר תמיד לגזור או למחוק בטיפקס את הסעיפים הפחות נוחים.