פרעות תשפ"א כבר מאחורינו אבל הזעזוע שיצרו בחברה הישראלית עדיין כאן. למרות עשרות שנים של מתיחות בין יהודים לערבים תושבי מדינת ישראל, הזדעזעה החברה היהודית מפרעות הערבים בתשפ"א, שהותירו בה את חיתומם גם לאחר ששככו. אך יש אנשים שחוו זאת יותר מקרוב, יהודים שגרים בשכונות ובניינים משותפים עם ערבים וממשיכים לפגוש אותם בחיי היומיום, למרות החומה שנתגבהה מאז המאורעות.
שנה וחצי אחרי הפרעות, חזרנו אל שלושה אנשים שגרים בשכונות מעורבות ברמלה ובעכו, שיספרו על התחושות שלהם במקום לפני ואחרי הפרעות.
התנכלות לילדים בגן השעשועים
הגרעין התורני בעכו מונה כ-150 משפחות, אבל הם ישמחו למשפחות נוספות שיצטרפו ויחזקו את המקום. רעות גץ, מנכ"לית גרעין אומץ בעכו מתגוררת עם משפחתה בבניין מעורב, בבניין גרים 16 משפחות ערביות וארבע יהודיות, הם עברו לדירה שקנו שם לפני כשנה, מעט אחרי הפרעות. קודם התגוררו בשכירות בבניין מעורב אחר במשך שבע שנים, גם שם 80% מהמשפחות היו ערביות".
איך היחסים שלכם עם המשפחות הערביות?
"אני חייבת לציין שהיחסים ממש טובים בחיי היומיום. כשהגענו זה היה מיד אחרי האירועים, נכנסנו לבית הזה והיה מאד ניכור. בהתחלה לא ענו לי לשלום אבל לאט לאט זה השתנה, והיום אני חושבת שבסך הכל יש יחסים סבירים, בסדר".
במה זה מתבטא?
אומרים שלום שלום, חג שמח, מדברים, אם צריך עזרה במשהו. אם אני באה עם קניות מהסופר, עוזרים לי להרים".
לא נתקלת בהתנכלות?
"ביחסים בבניין לא, בכלל לא, אפילו יותר מזה. פעם אחת הייתה לי תקלה ברכב, הרכב נשאר מונע והמשטרה באה. אני לא ראיתי את זה, השכן ישר אמר 'זה של השכנה', נתן את הטלפון, עזר לפתור את העניין. אבל בגן שעשועים או ברחוב הילדים שלנו כן חווים התנכלות".
רעות גץ, עכו: "אם אני חוזרת בשתים עשרה או אחת בלילה, לא אגיד שאני מפחדת, אבל לא נעים לי לצאת מהרכב ולעלות הביתה"
במה זה בא לידי ביטוי?
"קודם כל קללות, של ילדים בעיקר. רדפו אחרי הבן שלנו במקלות, כאלה דברים, זה קורה, לא המון אבל זה קורה.
מה היו היחסים בבניין הקודם?
"בבניין הקודם גם אותו דבר. היה לנו שכן אחד שממש היה לא נחמד אלינו, במילים עדינות. גרנו בקומה שמינית וכשהיינו יורדים במדרגות, הוא היה צועק על הילדים, טוען שהילדים שלנו לא מחונכים. לאט לאט הוא הפשיר עד לרמה שבא להתייעץ עם בעלי על חינוך הבת שלו. לאט לאט היה שינוי ביחסים".
מה קרה במאורעות תשפ"א?
"במאורעות הרגשנו ממש עויינות, מצד כולם, חוץ מאותו שכן שתיארתי. דווקא הוא היה חשוב לו להגיד, שהוא לא נתן לילדים לצאת מהבית. כשעברנו דירה הוא בא לברך, וכשאני פוגשת אותו בעיר, הוא מוסר דרישת שלום לבעלי. מצד שני, היה שכן אחר שהיינו ממש בקשרי ידידות איתו. אבל במאורעות הוא העלה בסטטוסים שלו דברים מאד קשים, ומאז היינו צוננים כלפיו".
רעות גץ. צילום: פרטי
מה הפרעות עשו לכם?
"אני לא אוהבת שהילדים שלי מסתובבים בשעות הערב. אם הבנות באות עם הרכב בלילה, ועולות לבית, לא נוח לי. אנחנו עושים את זה, אבל זו אווירה לא נעימה, בעיקר ברחוב, וזה נשאר. אם אני חוזרת בשתים עשרה אחת בלילה, מחנה את האוטו, לא אגיד שאני מפחדת, אבל לא נעים לי לצאת מהאוטו ולעלות הביתה".
וזה לא היה כך לפני המאורעות?
"בכלל לא".
ובמאורעות עצמם?
"במאורעות עצמם היה מאד קשה. אנחנו שמענו את הכל מהבית. בכניסה לבית שלנו היו ערבים עם אלות ואבנים. היה קשה מאד. באותו לילה לא יצאנו. למחרת בבוקר יצאנו, אבל בשעות הערב נמנענו בעצם הרבה זמן".
מה את חושבת על היחסים שלכם עם הערבים?
"תראי, אני חושבת שהרוב היה שמח שיהיה שלטון ערבי, אבל הוא רוצה לחיות בשקט. זה הרוב. המעט קובע נורמות, אבל בעת חירום כזו הרבה מצטרפים למעט הזה".
מה אפשר לעשות?
"קודם כל חינוך ולקיחת אחריות. גם בחברה הערבית אנשי חינוך ואנשי הדת צריכים לקחת אחריות על זה. בחוויה הרגילה אנחנו לא יודעים להילחם. אנחנו חיים חיים משותפים עם אנשים, בסוף אתה רואה את הדברים היומיומיים, בסוף אתה רואה את האדם לידך. אבל היינו שמחים לדעת שאנחנו פה וחזקים מאי פעם, ונביא עוד ועוד אנשים ואנחנו יציבים".
דגל ישראל ענק בכניסה לבית
בערים המעורבות גרים גם הרבה יהודים שלא הגיעו עם הגרעין התורני וחיים במקום הרבה שנים לפני שהגרעינים הוקמו. ניסים ביתן מתגורר בעיר עכו 47 שנים ועובד כמורה דרך בעיר העתיקה זה עשרים שנה. בעבר הוא התגורר בשכונה יהודית, אבל בעשור האחרון עבר לגור בבניין מעורב שבו מתגוררות חמש משפחות ערביות ושמונה משפחות יהודיות.
איך היחסים עם השכנים הערבים?
"מצויינים, אין שום בעיה עם הערבים. לא רק זה: מי שיבוא לבניין עכשיו יראה מעל הדירה של המשפחה הערבית דגל ששכחתי להוריד, והם לא מנסים להוריד אותו ולא שום דבר".
שכחת להוריד את הדגל והם השאירו?
"כן, למרות שהם עשו לא מזמן חתונה והגיעו הרבה אורחים, אף אחד לא אמר לי מילה. אני דווקא ציפיתי שיעירו לי, אבל אף אחד לא אמר דבר. אני נוהג להניף דגלים של ישראל על הבניין לאורך כל חודש אייר. ובאופן מיוחד אני שם דגל ענק בכניסה, כך שכל אדם שנכנס לבניין חייב לעבור תחת הדגל".
איך הם מקבלים את זה?
"אני מניח שהם לא שמחים. לא שאלתי אותם, אבל אני מתאר לעצמי שהם לא שמחים. אבל מה שבטוח שאף אחד לא אמר לי מילה, משפט, שום דבר. לצערי הרב יש אחרים שמתנגדים לדגלים. למשל יש כאן בית מדרש חרדי. העירייה שמה שם דגלים והמתפללים הורידו את כל הדגלים. דווקא הם לא מסכימים".
מה לגבי הפרעות שהיו בעכו?
"הפרעות שהיו בעכו, היו ממש ברחובות הסמוכים, אבל באיזור שבו אני גר המשכנו לתפקד כרגיל. הלכנו לים, דיברנו עם השכנים כולל הצעירים הערביים, וממש לא הרגשנו את זה".
ניסים ביתן, עכו: "מי שיבואו לבניין עכשיו יראה מעל הדירה של המשפחה הערבית דגל ששכחתי להוריד, והם לא מנסים להוריד אותו"
לא חששת להסתובב בפרעות?
"בלילה כשהיו פרעות לא הסתובבתי בחוץ, בעיקר בגלל הילדים שלי שדאגו. הרגשתי שאני לא רוצה שיהיו חששות לילדים, וגם כי אני נוהג לישון מוקדם. אבל ביום לא הייתה בעיה. גם בשיא הפרעות עשיתי את ריצות הבוקר שלי בתוך העיר העתיקה. בשיא המאורעות בחודש מאי ראיתי אמנם מקומות שרופים, אבל רצתי כאילו ששום דבר לא קרה".
איך אתה מסביר את זה שהשכנים שלך לא היו מעורבים?
"האמת האובייקטיבית היא, שרוב הערבים בעכו לא היו מעורבים. מי שעושה את הרעש והמהומות זה בעיקר השבאב. רוב האנשים ממש לא היו מעורבים. זה לא עניין אותם. רוב האנשים רוצים להתפרנס".
היו לך מסקנות ביחס לערבים בעקבות המאורעות?
"הייתה לי אכזבה, אני לא אומר שלא. למרות שזה היה חלק קטן מהתושבים, מאד התאכזבתי. חשבתי שעכו שונה מכל הערים המעורבות, כי תמיד היא הייתה שקטה יחסית למקומות אחרים, כמו יפו ולוד וירושלים. אז אני ממש התאכזבתי, ואני גם דיברתי על זה בפני החברים הערבים שלי".
מה הם אמרו?
"הם הביאו איתם קיבוצניקים מהסביבה, כנראה שמאלנים, שטענו שזה לא על רקע לאומני, אלא על רקע מצוקה ורקע עברייני, אבל כמובן שאני חלקתי עליהם".
מבחינת העבודה שלך כמורה דרך ראית הבדל?
"בטח שיש הבדל. אני כמעט לא עובד. יש פחות יהודים שבאים, אם כי אתמול למשל הייתה קבוצה ענקית של כפר פינס, כל אולפנת כפר פינס הייתה בעכו. אתמול היינו בערך חמש מאות בנות, ודי הופתעתי שבנות של אולפנה באות עם רמקולים ומשמיעות מוזיקה. היינו בתוך העיר העתיקה בשעת לילה מאוחרת, תשע או עשר בלילה, אם זה היה יפו אני בטוח שערבים היו מתקוממים, אבל בעכו אף אחד לא דיבר, למרות שהייתה מוסיקה רועשת חסידית".
ניסים ביתן. צילום: פרטי
למה אתה חושב שערביי עכו ביחסים טובים יותר עם היהודים מערבים במקומות אחרים?
"קודם כל יש מסורת כזו. בתקופת המנדט הבריטי והתקופה העותומנית, המנהיגים בעכו היו יותר מתונים. למשל אסאד אל שוקיירי, מוכתר עכו, שהיה היריב של חאג' אמין אל חוסייני בתקופת המנדט, הוא תמיד ניסה להסתדר עם יהודים. הוא למשל הציל את משפחת וייצמן. יחיאל ויצמן, אבא של עזר ויצמן והאח של חיים וייצמן הנשיא הראשון, היה גר בעכו, ובמאורעות תרפ"ט, מי שהציל אותם זה אסאד אל שוקיירי, שממש הגן עליהם בגופו, בבית שלו. בתרפ"ט, כשרצחו המון יהודים בהרבה מקומות, כמו חברון וירושלים, בעכו אפילו אחד לא נרצח, למרות שהיו כאן הרבה יהודים. מה שאני טוען זה, שיש מסורת של מתינות. האוכלוסייה בעכו הרבה יותר מתונה מאשר ערבים במקומות אחרים ולכן הפרעות האלה מאד מזעזעות אותי".
בנות של אולפנה השמיעו בלילה מוזיקה חסידית בעיר העתיקה של עכו, ואיש לא התקומם
היחסים שלך עם הערבים נשארו אותו דבר?
"לא התנתקתי מאף אחד. לא היה אף אחד מכל הפורעים שנתפסו שאני מכיר. בעכו כל היהודים שהיו להם עסקים בעכו העתיקה, כולם שיפצו וחזרו לעבוד בעיר העתיקה. אף אחד לא פרש".
הפרעות הפתיעו אותנו
לוד הייתה בכותרות בתקופת הפרעות, אחותה רמלה הרבה פחות, למרות שגם היא עמדה בקו החזית.
שכונת עמישב ברמלה היא השכונה המקורית של רמלה, שכונת השוק, שכונה שיש בה חמישים אחוז יהודים וחמישים אחוז ערבים. אבל זו לא הייתה המציאות בעבר. לפני עשרים שנה היה רוב מוחלט של יהודים, ואז המדינה הביאה משת"פים, נתנה להם דירות והשכונה החלה להתמלא ערבים. במקביל הקימו שכונות חדשות. הקימו את מודיעין הקרובה, וכל מי שהיה לו קצת כסף, עבר לשכונות החדשות. כך נוצר מצב, שמי שנשאר פה הם אנשים מבוגרים מאד, או כאלו שלא יכולים לעבור. בעשר השנים האחרונות התחילו להגיע משפחות של גרעין והיום אנחנו כמעט 40 משפחות שגרות כאן בגרעין התורני.
אביטל רייכנר, תושבת שכונה מעורבת ברמלה, מספרת לנו על השכונה בה היא מתגוררת עם משפחתה.
איך היחסים עם הערבים בשכונה?
"אנחנו 14 שנים גרים ברמלה, גם כשהיה מתח וסכינאות בירושלים, למשל, רמלה הייתה מחוץ לתמונה. אף פעם לא פחדתי להסתובב ברחובות. לכן הפרעות הפתיעו אותנו בגדול. אף פעם לא הסתכלנו על עצמנו כתמימים, אבל סך הכל יחסי השכנות היו סבירים, ובאמת הפרעות מאד הפתיעו אותנו. בבניין שלנו חטפנו שמונה בקבוקי תבערה. שרפו מכוניות, פחים בתי כנסת, רגמו באבנים.
אביטל רייכנר. צילום: פרטי
אביטל רייכנר, רמלה: "מאז הפרעות יש מתח מאד גדול. זה לא חזר להיות מה שהיה אבל יש שכנים שיש איתם שכנות טובה"
"אחד האנשים שהשכן הערבי שלו זרק עליו בקבוק תבערה נפצע בדרגה בינונית. אלה דברים שכמעט אף אחד לא שמע עליהם (בתקשורת, א"א). אבל מה שהיה כואב, שכל השכונה פתאום הבינה את המציאות האמיתית. היו אמירות כאילו זה ערבים מבחוץ, אבל אלה לא היו ערבים מבחוץ. אלה שכנים שלנו. אלה ערבים שידעו לזהות בדיוק את כלי הרכב של היהודים, שידעו בדיוק איפה בתי הכנסת. אני לא אומרת שאלה היו כולם, אבל מי שלא השתתף לא יצא לרחובות ולא עצר את זה. היו המונים ברחובות פה ברמלה שהשתתפו, וזה היה מאד כואב. מאז הפרעות יש מתח מאד גדולץ אני לא חושבת שזה חזר להיות מה שהיה, אבל יש שכנים שיש איתם שכנות טובה".
אביטל מאמינה בפוטנציאל של המקום וחושבת שככל שיצטרפו עוד ועוד אנשים לגרעין התורני בשכונה המקום יהיה בטוח יותר ונעים יותר למגורים. מי יתן.