קומונר או קומונרית באחד סניפי בני עקיבא נחשב מאז ומתמיד לתפקיד יוקרתי ומאתגר ביותר. ניהול סניף של מאות חניכים, צוותי הדרכה, פעילות מול הורים, ראשי ערים ומועצות, אחריות על בטיחות וביטחון של כל חניך וחניך, יוזמות והתמודדות עם אתגרים שצצים כמעט מדי יום - וזוהי רק רשימה חלקים של הפעילות הכוללת של פעילות הקומונרית, שזה עתה סיימה את לימודי התיכון.
עבור תאיר פסל בת ה-19, הקומונרית החדשה בסניף התנועה באור יהודה, תפקיד ה'קומונרית' נמצא אצלה בגנים. תאיר היא דור רביעי לקומונה של משפחה שכמעט בכל נקודה בחייה תמצאו את בני עקיבא.
תאיר פסל: "אני מסתובבת עם חולצת תנועה ואנשים כל הזמן ניגשים אלי ומעלים חוויות מהסניף שהם זוכרים לאורך השנים"
"זה היה החלום שלי מאז כיתה ד' כשנכנסתי לסניף. תמיד הסתכלתי סביבי, וזה היה נראה הדבר הכי מטורף שיש", היא מתארת את החיידק שגדלה איתו מגיל צעיר, כשגם היה ברור לה לאן היא מכוונת. "חיפשתי מקום מגוון מאוד, אוכלוסייה שלא יצא לי להיפגש איתה. גדלתי בברוכין, יישוב מאוד עוטף, אבל אנשים דומים אחד לשני ורציתי להיפגש עם אנשים שעוד לא הכרתי".
לפני כחודשיים היא נכנסה לתפקיד בסניף אור יהודה. "המקום מדהים, אני מרוצה בטירוף. מקום כל כך ביתי, משפחות חמות. אני מסתובבת עם חולצת תנועה ואנשים כל הזמן ניגשים אליי ומדברים איתי ומספרים גם חוויות מהסניף שהם זוכרים לאורך השנים. אישה מבוגרת מתחילה לדבר איתי ואני עולה אליה פשוט לקפה. גם הסניף הוא הכי מגוון שיש, פתוח לכולם, מי שבא ברוך הבא".
קומונרית בגיל 16
ביחס לתאיר, אצל אמא שלה, יהודית פסל (44), הקומונה הייתה מסוג אחר לגמרי. יהודית למדה בשנת תשנ"ג באולפנת בני עקיבא כפר פינס והדריכה בסניף זיכרון יעקב, כשבסוף כיתה י' ניגשה אליה הקומונרית מבשרת קצובר (הבת של איש ההתיישבות בני קצובר), סיפרה שלא הצליחו למצוא קומונרית לשנה הבאה וביקשה ממנה לקחת עליה את התפקיד.
"בכיתה י"א הייתי קומונרית של לפחות 100 חניכים. זיכרון יעקב של אותן שנים, היתה מקום יחסית קטן, רבים מהם של יוצאי תימן, כולם הכירו את כולם. היינו מתארחים אצל משפחות. חודש לא הייתי מגיעה הביתה. זה סניף שהיה די חדש. אני זוכרת את התערוכות, את צעדת הלפידים. פתאום את מכירה קהילה שלא הכרת. זאת הרגשת שליחות, הילדים ברובם היו מסורתיים וזה לחשוף אותם למקום הדתי ולערכים של התנועה".
יהודית פסל: "בכיתה י"א, בגיל 16, הייתי קומונרית של לפחות 100 חניכים"
יהודית כנראה הבינה רק בתום שנת הקומונה את גודל המשימה שהתמודדה איתה: "זה לעשות שירות לאומי בזמן לימודים. הייתי צריכה להגיע למועצה המקומית ולראש המועצה ולדרוש ולבקש. לא חשבתי מי הם האנשים שאני פונה אליהם. מזל שלא הבנתי כמה אני חוצפנית ועשיתי מה שצריך לעשות. לא חשבתי אז שזה גדול מדי או שזה תפקיד של בוגרים.
"הקומונה לא היתה על הדרך ובקטנה. באופי שלי אני ראש גדול. אני זוכרת שהיה מבחן גדול באולפנה והייתה לי פעילות גדולה בסניף שארגנתי. הרב אמר לי שאני לא יכולה לעזוב באמצע, אבל לא הקשבתי לו ונסעתי לסניף. נענשתי כמובן והציון היה בהתאם, אבל הדרייב שהניע אותי כנראה לא יכול היה לתת לי לעשות משהו אחר. כשאני עושה משהו, אני עושה אותו עד הסוף".
חברה בנוער העובד והלומד – וגם בבני עקיבא
עצם החברות של תאיר ויהודית בבני-עקיבא לא היה ברור מאליו. אצל אמה של יהודית, רחל שטרנברג (דרייר בימים ההם), הדרך לקומונה החלה דווקא בתנועת הנוער העובד והלומד. "גדלתי במשפחה חילונית ברחובות, ובסוף כיתה י', כמדריכה ב'נוער העובד והלומד', הגעתי בליל שבת לסניף של בני עקיבא לשיח של ויכוח ארוך בענייני אמונה ועוד ועוד. המשכתי את הקשר עם שני חבר'ה מהסניף כשהוויכוחים שלנו נמשכו שנה. בכיתה י"א החלטתי סופית שאני עכשיו דתיה".
עם זאת, רחל המשיכה ללמוד בתיכון החילוני ולהגיע גם לקן של הנוער העובד והלומד וגם לסניף של בני עקיבא, שם בשלב מסויים נכנסה להדרכה של שבט גולן. בתום התיכון הגיעה ההתלבטות הגדולה אם להתגייס לשירות צבאי בנח"ל או להתנדב לשירות לאומי. "היה לי קשה מאוד להחליט כי הצבא עבורי היה שיא האידיאלים".
חבר משבט צורים שלמד בישיבת אור עציון הציע לה להיות קומונרית בסניף שהקימו תלמידי הישיבה בקרית מלאכי. היא הגיעה לשבת והחליטה שזה המקום שלה. מפה החלה השנה המיוחדת בחייה.
"זה לא כמו היום. זו הייתה השנה השנייה שקומונריות היו בנות שירות לאומי. הייתי צריכה למצוא דירה לבד, להגיע לעיר שאני לא מכירה. היו כמה חבר'ה שעזרו לי ויצאנו לדרך", מתארת רחל את הימים הראשונים, "אשכנזיה בעיר מרוקאית. בתחילה הייתי בשוק, בכלל לא הכרתי. אנשים מדהימים, חמים שהבית שלהם תמיד פתוח".
רחל דרייר המשיכה להגיע גם לקן של הנוער העובד והלומד וגם לסניף של בני עקיבא, שם בשלב מסויים נכנסה להדרכה
מלחמת יוה"כ נפתחה כמה שבועות אחרי שנכנסה לתפקיד, מה שהביא לדחיית שבת ארגון ולמורכבות גדולה עוד יותר. אבל שום דבר לא הצליח באמת לעצור את רחל. "הגעתי למסקנה שכל מי שמגיע לסניף נשאר דתי. אז הפעלנו את הסניף כל יום ופשוט עברנו מבית לבית. היינו מגיעים לבתים ומשכנעים את האימהות. הכל היה בכיף, לא בכפיה. הסניף הכפיל את עצמו. אני זוכרת את עצמי קונה לחניכים ציציות וכיפה ומדברת בהתלהבות, וממש סחפתי את החניכים. הכל היה בכיף ולא בכפיה. הסניף הפך להיות בית".
רחל גם ייבאה פעילויות מהבית הקודם שלה. "הייתי עושה להם 'א"ש (אימוני שדה) לילה'. היינו לוקחים משאית ועושים מסע של שלושה ימים. דברים שלא הכרתי בבני עקיבא, והבאתי ממה שלמדתי בנוער העובד והלומד".
רחל נשואה ליענקלה שטרנברג, מהפעילים המפורסמים של פעולות המחאה של הימין האידיאולוגי ומראשי מטה 'מאמץ', והם מתגוררים כיום בשכונת מעלה הזיתים בירושלים, הורים לשישה, בן ו-5 בנות. מלבד יהודית, גם בת נוספת, נטע, היא קומונריות לשעבר. שאר הילדים שימשו כמדריכים וכך גם כל הנכדים שלהם.
מאקסודוס לסניף בני עקיבא ביפו
"על סבתא שלי גיליתי רק בשנתיים האחרונות", מתארת יהודית איך גילתה ביום בהיר אחד שמורשת הקומונה במשפחה שלהם התחילה עוד שנים קודם לכן: "היה איזשהו מפגש משפחתי ופתאום זה עלה. הייתי בשוק. ידענו על אקסודוס ועוד סיפורים היסטוריים, אבל לא על הקומונה".
סבתא רבתא של תאיר, ברכה שטרנברג, בת 91, מתגוררת כיום בדיור מוגן בירושלים. שטרנברג, יוצאת אקסודוס, עלתה לארץ ב-1948 לעיר יפו. "שאלתי כל מיני אנשים בכיכר העיר שם, אם הם יודעים מה זה בני עקיבא. אף אחד לא ידע חוץ מאחד. אז אמרתי הגיע הזמן להקים סניף בני עקיבא ביפו. גייסתי נוער, והם הקימו את הסניף בכיכר העיר ביפו. קיבלנו שם חדר אחד. לא היה יותר מקום. היו 150 חניכים. הסניף התפתח וגדל מאוד".
שטרנברג, הקומונרית הראשונה של הסניף, עמדה בקשר רציף עם הנהלת התנועה במהלך הקומונה: "הייתי נוסעת לתל אביב, מדברת איתם מה לעשות ואיך לעשות, והם התייחסו מאוד ברצינות לסניף ביפו".
אח"כ עברה שטרנברג לירושלים והעבירה את האחריות לסניף ביפו לאחת הבנות שפעלו שם יחד איתה. "נתתי לה עצות מה לעשות ואיך לעשות כדי שהסניף ימשיך לפעול", והסניף באמת התפתח גם בשנים שלאחר מכן.
לברכה שטרנברג יש עוד נינה, נכדת אחותו של יעקב שטרנברג, המכהנת כעת כקומונרית ביישוב גיתית בבקעה.
"חיי שליחות זה הדבר הכי חזק במשפחה שלי"
הקשר המיוחד וההשפעה הבין-דורית ביחס לקומונה היו יוצאי דופן. מתארת יהודית: "ההשפעה מאמא הייתה חזקה מאוד. הסיפורים של אמא תמיד ליוו אותי. כל מי ששמע הרגיש שזה היה עבורה תפקיד הירואי. לכן נכנסתי לתפקיד בכזה אטרף, הבנתי שאני נכנסת למשהו גדול, חווייתי.
"אני רואה את ההשפעה על הבת שלי. אני רואה איך היא נבנית לי מול העיניים, זה מעמיד אותך מול עצמך, מוציא ממך כוחות שלא דמיינת. בסופו של דבר את מגלה בך יכולות נפשיות, מגלה את עצמך והיכולות שלך. כמו לידה - היא מאוד קשה, אבל אח"כ את מרגישה שאף אחד לא יכול עלייך".
תאיר מבינה בדיוק באיזו משפחה מיוחדת היא חיה. "יש לנו משפחה מטורפת. חיי שליחות זה הדבר הכי חזק במשפחה שלי. הדבר שהכי נגע בי אצל סבתא שלי, זה שלפני ההתנתקות הם גרו חצי שבוע בירושלים וחצי שבוע בנצרים. תמיד ידעתי שכל דבר שהיא עושה, היא מסתערת עליו בכל הכח, והיא חיה את השיגעון הזה. גם אני כל הזמן רוצה לעשות דברים עד הסוף, חיפשתי משהו שכל שניה ושניה אני מתמקדת במטרה שלי ומציאה לפועל את הכוחות שלי.
"אני רואה את תאיר, היא יכולה להפוך עולמות. להיות קומונרית זו ממש שליחות. אתה ממש יכול לשנות חיים של אנשים".
בדבר אחד בטוח שכל קומונרית תסכים: אין באמת תפקיד בסדר גודל כזה שיכול לעשות מהפכות. "אין תפקיד כזה בכלל בשירות לאומי", אומרת יהודית. "זה פשוט לא ייאמן מה שמבקשים מילדה בת 18 לעשות: גם לעמוד מול הרשויות, וגם להיות אחראית מול ילדים בכל הנושאים, גם פיזית וביטחונית. זו שנה מטורפת שמותירה חותם מדהים לכל החיים".
רחל מוסיפה על דברי בתה: "קומונר טוב משפיע על אלפי אנשים. כל מי שמגיע לסניף שיש בו קומונר משקיען, זה ישנה לו את החיים. זה גרם לי להחליט שאני ממשיכה להתעסק בחינוך. ידעתי שזה יעשה לה המון טוב. יש לה הרבה מה לתת. אין עוד תקופה כזו בחיים. פשוט לתת את כל מה שיש לך נטו בלי הפרעות לתפקיד".
תאיר מרגישה את הדברים כמעט מדי יום: "המקום שלי זה לראות איך אני גורמת לחברים בסניף להוביל, לתת להם את ההרגשה שזה הכח שלהם ולחזק אותם. זה היופי בתנועת נוער. אני לומדת על עצמי דברים שלא הכרתי, דברים שלא יצא להתמודד איתם. כשאני מספרת לאבא ואמא על התמודדויות שיש לי בסניף, הם אומרים שהם מתמודדים איתם עכשיו בעבודה שלהם. זה להיכנס לעולם של הגדולים - וזה מתבטא גם בדברים הכי קטנים".