כ"ו בסיון תש"ב, 11 ביוני 1942, החודש לפני 77 שנים. מלחמת העולם השניה והשואה בעיצומן. בעיר טארנוב שבדרום פולין מבצעים הנאצים ימ"ש את ה'אקציה' הראשונה בגטו של טארנוב, אחת מערי גליציה. עם פרוץ המלחמה חיו בעיר כ-25,000 יהודים שהיוו קרוב למחצית מתושבי העיר. שבעת אלפים יהודים נלקחים אל יער זביליטובסקה גורה הסמוך לעיר. עוד קודם לכן כפו הגרמנים על פולנים מקומיים לחפור בורות ביער. היהודים הושלכו לבורות שהוכנו מראש, והנאצים ירו בהם אל תוך הבורות. ביניהם היו 800 ילדים שנלקחו מבית היתומים שבעיר. הילדים הוכנסו לשקים והגרמנים חבטו בהם בקתות הרובים עד שהשקים חדלו מלפרכס, אז השליכו אותם הגרמנים אל הבור ביער.
כך לילה אחרי לילה, הובילו הנאצים לשם יהודים וירו בהם למוות. 6,000 מיהודי טארנוב ואזרחים פולנים רבים.
במקום ישנם קברי אחים, המסומנים על ידי גדרות - שלושה בורות של יהודים, שלושה בורות של פולנים, ובור נוסף של 800 ילדים. במקום הוקמה אנדרטה לזכר הקורבנות. אין מסע לפולין, שהתלמידים לא פוקדים גם את האתר הזה. אין מי שביקר באתר, ולא חזר מזועזע עד עמקי נשמתו, מהזוועות שגברו אפילו על זוועות אושוויץ.
בשבוע הבא יקיים בית הספר תיכון אמי"ת בר אילן כנס גדול לציון 40 שנותיו. בין המשתתפים תהיה גם ציפי שפיגל, מורה שלימדה וחינכה 37 מחזורים מתוך ה-40 שהוציא בית הספר, מובילה את ההתארגנות לקראת מפגש הבוגרים. ציפי, שמדריכה גם תלמידים במסעות לפולין, היא זו שחשפה וגילתה את אתר ההריגה המוכר כ'יער הילדים' בטארנוב, העיר שממנה הגיעו הוריה, כשחיפשה את הבית שבו גרו. עד שנת תשמ"ט, כל המסעות לפולין עברו רק בין ורשה-קראקוב-לובלין. איש לא הכיר את סיפורה של העיירה טארנוב ואת יער הילדים הסמוך אליו. בזכותה, רבבות תלמידי ישראל מגיעים גם למקום הזה, במסע שהם עורכים ברחבי פולין בעקבות 'השואה'.
'צריכים לדעת, צריכים לדעת'
קשה שלא להרגיש מיד במבטא הדרום-אמריקני של ציפי שפיגל, ילידת אורגוואי, שבשנת תשל"ב הגיעה למקום החמישי בחידון התנ"ך העולמי לנוער כנציגת ארצה. שנתיים אח"כ, בגיל 17 וחצי, עלתה להכשרת בני עקיבא בקיבוץ שלוחות. "למדתי היסטוריה ותעודת הוראה באוניברסיטת בר אילן", מספרת ציפי. "בבר אילן הכרתי את בעלי ז"ל, יורם שפיגל. יש לנו שני ילדים, לימור ואיתן, ו-7 נכדים".
איך הגעת ליער הילדים?
"המשפחה של אמא שלי היא מאיזור טארנוב. דודי סיפר לי בעבר, שבטארנוב ישנו בית הכנסת שבו סבא שלי היה מתפלל. אף אחד לא ידע איפה נמצא בית הכנסת הזה.
"לפני 30 שנה, בכ"ט בתשרי תש"ן, 28 באוקטובר 1989, עוד בימי השלטון הקומוניסטי, במהלך מסע לפולין של תלמידים מאמי"ת בגוש-דן, קיבלתי אישור ממנהל המשלחת יוסי לוי לרדת מהאוטובוס עם מאבטח המשלחת, ולנסוע לטארנוב. המשלחת המשיכה דרכה לקראקוב. אנחנו הגענו לטארנוב, הסתובבנו ומצאנו את שרידי בית הכנסת.
"המאבטח, שדיבר רוסית, עצר בעל רכב הסעות פרטי וביקש שייקח אותנו לקראקוב. כשהתחלנו בנסיעה, והשניים פתחו בשיחה, סיפר הנהג שכאן באיזור, ליד טארנוב, יש בית קברות. הוא הוסיף שבעבר הביא לשם משלחת אמריקנית, שלדעתו היו יהודים, ושאל האם אנחנו רוצים לגשת לשם?
"זה היה יום שישי. שבת בפתח. היינו קצרים בזמן, אבל אמרתי לעצמי 'זו הזדמנות' – ועניתי בחיוב".
ומה מצאתם במקום?
"רק את הגדרות הכחולות, עם צורת מגן דוד על הגדר.
"ואז התרחש פתאום משהו בלתי צפוי. במקום עברה אשה, גוררת פרה עם פעמון, וצועקת בפולנית בהתרגשות. הנהג תירגם את דבריה מפולנית לרוסית, כדי שהמאבטח יתרגם לי לאנגלית. ואני רואה פתאום שהנהג לא מסוגל לדבר.
"שאלתי את המאבטח מה הוא אומר. המאבטח תירגם: 'היא אומרת שהיא ראתה את זה. היא ראתה שמורידים ילדים, ומרביצים להם בקתות של רובים. היא אומרת שאבא שלה הסתיר אותה, אבל היא הסתכלה מהחלון, ושמעה את הצעקות 'טאטע, טאטע, מאמע, מאמע'. היו שם מאות ילדים, מאות ילדים'.
"ואז היא תפסה לנהג את היד. לקחה אותו לעצים, והראתה לו חורים של כדורים על העצים, כשהיא אומרת לו שוב ושוב 'צריכים לדעת. צריכים לדעת'".
ואת הבנת על מה היא מדברת?
"לא היה לי מושג על מה היא מדברת.
"מיהרנו לחזור לקראקוב. כזכור, יום שישי, שבת בפתח. סיפרתי למנהל המשלחת יוסי לוי על הסיפור. יוסי לוי אמר שביום ראשון הוא יגיע בעצמו למקום. הסברנו לו באיזה קילומטר על הדרך נמצא המקום. הוא נסע, חזר ואמר: מעכשיו לא יהיה מסע של משרד החינוך שלא יעבור דרך הקבר הזה. כך נכנס למסעות משרד החינוך האתר בזביליטובסקה גורה שקיבל את השם 'יער הילדים'. מאז מגיעים למקום תלמידי ישראל כמעט בכל מסע זיכרון לפולין.
ואת הגעת שוב למקום?
ציפי: "רק לפני 4 שנים חזרתי שוב למקום. איתי היה יעקב סופר, מדריך מטעם משרד החינוך, מנהל האולפנה בקרית ארבע. שאלתי אותו אם הוא יודע איך גילו את המקום. 'אומרים שאשה אחת במקרה פגשה מישהי כאן, כשחיפשה את שורשי משפחתה בטארנוב', ענה לי. אמרתי לו: 'נעים מאד. אני האשה הזאת'".
מתקשים לא לקרוא לה 'המורה'
בית הספר אמי"ת רמת-גן הוקם במטרה לקדם מצויינות טכנולוגית ומדעית ולאפשר לתלמידים בעלי יכולת להתחיל בלימודים באוניברסיטה עוד בתיכון. לפני 40 שנה כשציפי הגיעה לבית הספר הוא היה עוד במבני אסבסטונים ישנים בתוך האוניברסיטה.
בין הבוגרים הרבים של ציפי: איש העסקים ריצ'י האנטר, הרב חיים נבון, מנכ"לי חברות , מדענים וקצינים בצה"ל, גם גיבור ישראל רס"ן רועי קליין ז"ל, למד אצלה. לקראת אירוע ה-40 היא מספרת שתלמידים מזכירים לה אירועים שהיא השתתפה בהם או משפטים שאמרה והם לוקחים איתם לחיים, למרות שהיא כבר לא זוכרת בכלל.
לפני שנתיים פנה אל ציפי שפיגל תלמיד לשעבר, בועז ים, כיום תושב גבעת שמואל, וביקש ממנה להדריך במסע בפולין אותו ואת חבריו לשכבה, מחזור ו', כיום בני חמישים. בהיותם בתיכון עוד לא החלו המסעות לפולין. "סיימתי תיכון בשנת תשמ"ו, 1986", סיפר השבוע בועז ים. "נפרדתי מציפי כמורה שנה לפני כן. לפני שנתיים הגעתי לנתב"ג לקבל את בני הגדול בשובו מפולין, וכשפגשתי את ציפי, נזכרתי שאנחנו בכלל לא ביקרנו בפולין, לא סיירנו שם. אמרתי לה בחצי צחוק: 'אארגן את החברה שלנו, ואת תדריכי אותנו'. ציפי היתה בטוחה שאני מתלוצץ ואמרה: 'אין בעיה'. אבל אני התכוונתי ברצינות. אירגנתי קבוצה של 10 משפחות, ולפני שנתיים ערב פסח תשע"ז, יצאנו לסיור.
'גשר' לקחו את האירגון על עצמם. בגלל שאנחנו כבר אנשים מבוגרים, עם נקודת מבט רחבה, ומכירים אחד את השני הרבה שנים, נוצרה בסיור אווירה טובה. הרגשתי שציפי מאד התרגשה". זו היתה חוויה מיוחדת עם תלמידיה לשעבר, שחלקם כבר סבים בעצמם, ועדיין מתקשים עדין לקרוא לה 'ציפי' ולא 'המורה'.
ואיך היה הביקור ביער הילדים?
בועז: "זה היה אחד הרגעים המרגשים במסע. ציפי סיפרה לנו איך היא מצאה את המקום. במקום היו בדיוק שתי קבוצות של בני נוער, בנים ובנות, שעמדו והקשיבו גם הם. בדרך כלל במקום הזה נותנים לידים מכתבים שההורים כתבו. ציפי אירגנה שהילדים שלנו יכתבו לנו, בלי שידענו. וכך אנחנו קיבלנו שם את המכתבים של הילדים שלנו. כולם היו טעונים רגשית. כשפתאום, במקום הזה, רואים בנות נוער מולנו, זה חיבר אותנו. הסתמיות של המקום, והרגע, וסיפור האשה עם הפרה, הבנאליות של הרוע קפצה לנו מול העיניים. זה היה רגע קורע לב.
אפילו עכשיו כשאני מספר לך על הביקור, בשרי נעשה חידודין חידודין".