לפני כחודש הלך לעולמו הרב אריה שלום, איש מרכז שפירא, שהיה במקצועו מפקח על תושב"ע במשרד החינוך, אבל נודע דווקא כמי שהיה נהגו של הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן זצ"ל, במלחמת ששת הימים.
העיתונאי והסופר שאול מייזליש, ראיין את הרב שלום שלושה חודשים לפני פטירתו. בראיון השתתף גם הרב סא"ל (מיל') ד"ר פיני איזק, איש הרבנות הצבאית, ששירת תחת הרב גורן והכיר היטב את הרב אריה שלום. הרב גולל את הרגעים הבלתי נשכחים כשהיה צמוד לרב במערכה על ירושלים, שחרורה ושחרור הכותל.
הרב גורן היה היחידי, העיד הרב שלום ז"ל, שידע את הדרך לכותל מהר הבית, דרך פשפש ירוק קטן, מפני שבימי עלומיו הוא היה על ההר וליד הכותל המערבי, וכך יכול היה להוביל את החולייה הראשונה של הצנחנים אל הכותל. הרב גורן חיבר בו במקום תפילה לעילוי נשמת הנופלים.
הרב גורן גם שלח את נהגו שלום להדפיס את המנשר שהכין ערב קודם, כי חשב שחיילי צה"ל לא יודעים על שחרור ירושלים. כשיצא שלום עם הג'יפ דרך שער מנדלבאום לעיר המערבית, המתינו שם אלפי חרדים שביקשו להגיע אל הכותל המשוחרר. כשראו את אריה שלום, שלמד גם הוא בישיבה חרדית, התחילו לצעוק: "הוא חי, הוא חי". כך גם ראש ישיבתו, שבירך כשראה אותו 'ברוך מחייה המתים'.
מסתבר, כי יום קודם לכן הודיעו בטעות להוריו של שלום, כי נהרג בעזה. בעזה אכן נפגע הקומנדקר של הרב גורן. הוא חטף פגיעה ישירה של פגז מיד עם חציית הגבול וכל אנשיו נפגעו, למעט הרב גורן עצמו – אם כי כובע הפלדה שלו, והשופר, עלו באש. אבל הרב אריה שלום לא היה שם. הוא לא חצה את הגבול עם הרב גורן. כשיצא הרב גורן ברגל מחבל עזה אחרי רדת החשיכה, אריה שלום החל לנשק אותו, כיוון שלא האמין שהוא עדיין בחיים לאחר שנעדר שעות ארוכות.
למרות זאת, השמועה שהרב שלום נהרג עשתה לה כנפיים ולכן כולם חיבקו בחום את החייל ששב לחיים.
גם ההמשך לא היה פשוט. כשהרב גורן יצא לקבר רחל, לגוש עציון, והיה הראשון להגיע למערת המכפלה בחברון, הוא מצא את העיר עטופה בדגלים לבנים. שלום לקח איתו צעיר ערבי שהראה להם את הדרך למערת האבות.
הרב גורן התרגש מאוד. בתקופה המנדטורית הוא היה שם עם ארוסתו, צפיה, זמן קצר לפני נישואיהם. עכשיו יכול היה לזנק על פני כל המדרגות ולצעוק בקול רם: מאחת עד שבע, אותה מדרגה, שאחריה לא הותר ליהודים לעלות. הוא דילג מעליה ויכול היה להמשיך ולספור "שמונה, תשע..." וכו'.
מעבר לקווים במוצב החרמון
אחרי המלחמה כתב הרב גורן פתק, בו כתב דברי הערכה לנהגו, שהביאו בשלום לכל האתרים במלחמת הגאולה והישועה, כפי שכינה אותה הרב.
כעבור חודשים ארוכים, כאשר הרב שלום נישא לבחירת ליבו, ערך הרב גורן את החופה והקידושין ובמהלכה שלף מכיסו שלו את אותו פתק הערכה לרב שלום וקרא אותו קבל כל הנוכחים.
גם במלחמת יום הכיפורים ליווה הרב שלום את הרב גורן, שהיה כבר הרב הראשי לישראל. כשנודע לרב גורן שבמוצב החרמון, שנכבש על-ידי הסורים, נותרו חללים רבים שלא הובאו לקבר ישראל, הוא ביקש לצאת ולחלצם, למרות הסיכון הרב, שהרי שטח המוצב היה נתון באותו זמן לשליטת הסורים (בהמשך המלחמה הוא נכבש שוב על-ידי צה"ל).
רפול, מפקד האוגדה, סירב תחילה לאפשר לו לעשות זאת, וכשהרב גורן חזר והתעקש, אמר לו רפול: "תעשה מה שאתה רוצה. אני לא יודע מהעסק, ואם ישאלו אותי - אכחיש שאישרתי". הרב גורן ראה בכך הרשאה בפועל, וגייס את נהגו, אריה שלום, וכמה אנשי רבנות נוספים, למבצע המסוכן. הם חדרו לשטח המוצב באישון לילה, ולאורך הלילה הורידו את גופות החללים, אחת אחרי השנייה, לשטח שבשליטת ישראל.
הלווייתו של הרב שלום נערכה במרכז שפירא. מאות ליוו אותו בדרכו האחרונה. הספיד אותו שכנו במשך עשרות שנים, הרב חיים דרוקמן.