ב-11 בספטמבר ההוא,אהוד בנאי ידידנו הטוב הגיע לתת הופעה לישראלים בנפאל. הבטחתי לו שאגיע לשמוע לפחות כמה שירים שלו. אבל צביקה היה אז רק בן שנתיים וחלי בת שלושה שבועות. הייתי שליחה צעירה עם שני ילדים שלי, ועוד המון ילדים שלא אני ילדתי.
אז במקום ללכת להופעה ישבתי בבית חב"ד שהיה כמעט ריק באותו ערב וזמזמתי לעצמי את 'רחוב האגס אחד' של אהוד: "רחוב האגס אחד, מעל לחנות הירקות. הבית ריק עכשיו, וחשופים הם הקירות. אבל ספוגים הם זיכרונות של חג, ריחות של יסמין, וניגון ישן, שלסעודה מזמין".
פתאום הרגשתי כל כך לבד. כל כך קטנה מול הדבר הגדול הזה שהקמנו.
בחוץ געתה הפרה של משפחת סורנדי עד שבאו לקחת אותה משם, והצרחות של ילדי הרחוב הרעבים מלמטה קרעו לי את הלב ואת עור התוף.
כשעליתי הביתה השכבתי את צביקה לישון והלכתי לשים את חלי בעריסה. בזמן שהשכבתי את חלי, הילד קם מהמיטה ולחץ על כמה כפתורים במחשב הגדול. המחשב היה על אתר החדשות שבדקתי קודם. ככה הוא הגיע בגיל שנתיים לתמונות הראשונות שזרמו ממנהטן שבניו יורק.
"יווו אמאאאא! מטוס בתוך בית!", קרא צביקה בהתרגשות.
"עוד לא נרדמת מותק? אני הולכת להכין לך בקבוק", עניתי לו מתוך חדר השינה.
"מטוסססס", הוא המשיך, "בבית!"
"יופי נשמה", עניתי לו. "אבל עכשיו אתה מניח את הספר של המטוסים חזרה במדף והולך לישון. אני כבר מגיעה לתת נשיקה".
אבל צביקה לא ויתר.
"מטוס. גדול. ממש ממש בתוך הבית".
וכשהוא אמר את זה חשבתי לעצמי שאולי הילד משווע לבית שקט. בלי כל כך הרבה אנשים שגודשים את הסלון ואת החדרים.
האש אחזה במגדלי התאומים. בני האדם החלו לקפוץ משם. אז עוד לא חלמתי ש-14 שנים לאחר מכן אראה גם אני אנשים קופצים מבתים. נופלים אל מותם ברעידת אדמה קטלנית
אהוד בנאי היה אז בדיוק במחצית השנייה של ההופעה שלו.
"אל תפחד", הוא שר בקול צרוד "אתה לא לבד".
האש אחזה במגדלי התאומים. קומה אחר קומה. בני האדם החלו לקפוץ משם. האחד אחרי השני.
אז עוד לא חלמתי ש-14 שנים לאחר מכן אראה גם אני אנשים קופצים מבתים. נופלים אל מותם. מתרסקים ברעידת אדמה קטלנית. מי חשב אז שאהיה חלק מטרגדיה של רעידת אדמה קטלנית שתכה ברחבי נפאל ותפיל אלפי חללים.
"ותאמין שאם קילקלת, אתה יכול גם לתקן, כן כן!", שר אהוד בנאי בהופעה ההיא ב-11 בספטמבר. "היתה זו דקירה קטנה, זעזוע פתאומי ומהיר. נכון, איבדת שליטה לרגע, לא היית מספיק זהיר. ועכשיו פעמוני אזהרה מצלצלים בראשך, אתה רוצה לשכוח להתחיל מהתחלה".
אף אחד מהישראלים ששרו איתו לא שיער בנפשו כמה המילים הללו סמליות למה שמתרחש באותה שעה מרחק אלפי קילומטרים מהם: אנשים עולים באש במגדלים ענקיים שמתמוטטים, בפיגוע טרור שמשמש פעמוני אזהרה לעתיד העולם. ואת המבנים ההרוסים יצטרכו להתחיל מהתחלה.
צביקה נרדם. המגדלים עדיין בערו.
אהוד עבר לשיר שיר שקט, וכל מי שהיתה לו מצית בכיס הדליק אותה ונופף למעלה. איש מהם לא העלה על דעתו שהם מסמלים אש אחרת שבוערת בראש מגדלים, שהמילים מהשיר 'רחוב האגס אחד': "הבית ריק עכשיו, וחשופים הם הקירות", מספרים על קירות שאינם רק חשופים, אלא שבכלל לא קיימים.