חני ליפשיץ
מצב הרוח

"לא הפסקתי לבכות. הרגשתי שלא נשארה לי פיסה אחת של פרטיות"

רגע לפני שיצאנו החלטתי שאני מוכרחה לבדוק עוד מגירה אחת אחרונה. פתחתי אותה ושם מצאתי אותם: כל האלבומים של המשפחה שאבדו לנו בחודשים האחרונים

  • פורסם 12/01/22
  • 17:30
  • עודכן 12/01/22
אילוסטרציה
צילום: pixabay

לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ לעשות את זה, אבל באותן שעות לא חשבתי על כלום. פשוט נמאס לי! נמאס לי כבר שדברים נגנבים כל הזמן מבית חב"ד, מהכיתה של הילדים שנמצאת בעזרת נשים של בית הכנסת, מהתיקים של המטיילים שנמצאים בקומה של שמירת החפצים. בכל יום מחדש גילינו שעוד משהו הולך לאיבוד. 

זה קורה לנו מידי פעם. אנחנו בכל זאת בית ציבורי, שמארח מאות אנשים ביום, ולא תמיד יש לנו שליטה על הדברים. אבל הפעם הרגשנו שמדובר בגנב סדרתי. ערכנו חקירה משלנו וכל הכיוונים הצביעו על בודה, המלצר שלנו.

עקבנו אחרי בודה משך אותו שבוע ולא נותר בנו עוד ספק שמדובר בו. באותו הבוקר הגיעה אלי סיגל בעיניים אדומות מבכי. "נגן המוזיקה אבד לי מהתיק", היא לחשה. "זה היה הדבר היחיד שלקחתי איתי לטיול מנעם". נעם, האח הגדול שלה, שהיא לא הפסיקה לספר עליו לכולם, נהרג שנה קודם לכן בפעילות מבצעית. כדור תועה הגיע היישר אל תוך הלב שלו. מאז היא מסתובבת עם המוזיקה שהוא רקח והכניס אל תוך הנגן הקטן. המוזיקה שהוא אהב, הפכה להיות כל עולמה.

בזווית העין הבחנתי במעיל של בודה מונח על הכיסא. מיהרתי אליו ותחבתי אל ידי. עמוק בתוך הכיס מצאתי את הנגן של סיגל. 

רתחתי מזעם. יצאתי החוצה מבית חב"ד ועצרתי את קומאר נהג המונית. "אנחנו נוסעים", אמרתי לו קצרות. "תיכף אסביר לך לאן". חזרתי לבית חב"ד וקראתי לבודה. אמרתי לו שאנחנו חייבים לנסוע. הרגשתי שאני פועלת על אוטומט. לקחתי איתי את סורוג', השף הראשי שלנו, וביקשתי שיתלווה אלינו. 

"לאן נוסעים?" שאל אותי קומר כשיצאנו מקטמנדו. "לבית של בודה", אמרתי. בודה התפתל במקומו. אמר שהוא גר היום בריקשה ואין לו בכלל בית, אבל אני לא האמנתי לו. ידעתי שהוא נוסע מידי ערב אל כפר שנקרא סונדריג'ל. שם הוא גר עם אחותו וילדיה.

הנופים התחלפו אט אט לשדות אורז וקנים של במבוק. קופים ופרות התהלכו בסמטאות אין מפריע. הגענו אל הכפר, ושם ביקשתי מבודה להצביע על הבית שהוא גר בו. הוא המשיך להתנגד אבל הבין שפשוט אין לו ברירה. סורוג' הבהיר לו שאני נחושה יותר מאי פעם. קומאר הנהג המתין מחוץ לשורת הצריפים ואנחנו פסענו אל הצריף הקטן שבו בודה גר. תהלוכה של כפריים ליוותה אותנו. עוד ועוד נערים וילדים הצטרפו אל החבורה.

ביקשתי בנימוס מאחותו של בודה שתאפשר לי לעשות חיפוש בחדרים. שניה אחרי זה הבחנתי בשמלה שהיא לבשה לגופה: היא היתה של הבת שלי! נזכרתי שכבר זמן רב לא מצאתי אותה. איך?? איך הוא הגיע גם לזה?? פתחתי את הארונות שם מצאתי את התיקים האבודים של הילדים, את המחשב הנייד שאבד לנו ואין ספור בגדים חמים שנלקחו מהתיקים של החבר'ה. תחת הכיסאות מצאתי את נעלי ההרים של יוגב, ועוד כמה זוגות סנדלי שורש מישראל.

במטבח מצאתי את כל הסירים והמחבתות שנעלמו לנו מהמסעדה בשנה החולפת. סורוג' הרים את המיטות בחדר השינה ושם נגלה לעיננו אוצר בלום של עשרות חפצים מבית חב"ד. ים של דברים. נזכרתי בפנים העצובות של כל אחד מהחברים בשעה שגילו שלקחו להם דברים מהתיק, וכל כך כעסתי. כעס מהול בעצב עמוק. 

סורוג' קרא לקומאר הנהג ויחד עם החלו להעמיס את החפצים על המונית. השמועה עשתה לה כנפיים ואל הבית הקטן הגיעו עוד ועוד שכנים ושכנות כדי לראות במה מדובר. פתאום הבנתי עד כמה אני מסתכנת במה שאני עושה. הייתי מוקפת בהמון נפאלי זועם. מישהו עוד עלול להתנפל עלי, ואני אפילו לחזקי לא סיפרתי שאני יוצאת אל הכפר. 

לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל רגע לפני שיצאנו החלטתי שאני מוכרחה לבדוק עוד מגירה אחת אחרונה. פתחתי אותה ושם מצאתי אותם: כל האלבומים של המשפחה שאבדו לנו בחודשים האחרונים. חזקי ואני בתמונות חתונה, הילדים משחקים יחד בחיוך... 

הדמעות זלגו להם מהעיניים באין מפריע. כל הדרך חזרה לקטמנדו לא הצלחתי לראות שום דבר. פשוט לא הפסקתי לבכות. הרגשתי שלא נשארה לי פיסה אחת של פרטיות.

החושך ירד כשחזרתי לבית חב"ד. אף אחד לא הבין לאן נעלמתי. השולחנות היו ערוכים וכולם ישבו ביחד לארוחת הערב. חזקי עמד וסיפר להם משהו מפרשת השבוע, שלא הצלחתי לשמוע. התבוננתי בהם מהצד – ופתאום כולם נראו לי כל כך יפים, כל כך עם ברק בעיניים. בבת אחת חזר אלי כל הכוח שלי. 

"יש סיבה שאנחנו כאן", אמרתי לעצמי שוב ושוב בזמן שטיפסתי במדרגות אל הילדים שלי. "זו הסיבה!!".

תגובות