טובלת בקרח

אנחנו מקבלים הרבה מכתבים אישים שמספרים לנו על ההשפעה של השליחות בעולם. זה תמיד מרגש ומחזק אותנו כל כך! תודה!

בדרך כלל אני לא מפרסמת את המכתבים, שומרת אותם במגירה שהפכה עם השנים לארון עמוס וגדוש במילים יפות וטובות ואישיות.

השבוע קיבלתי מכתב של אישה שראתה את ההצגה שלי. בהצגה אני מספרת בין השאר על נס גדול שקרה אצלנו אחרי הטבילה בנהר. על קרח שנשבר ועל חיבור נשי קסום שבקע את כל הרקיעים.

אותה אישה יקרה שכתבה לי השבוע ראתה את ההצגה לפני כמעט שנה. קיבלתי את רשותה לפרסם את מה שכתבה לי.

יש ניסים בעולם!!!! הטוב עוד לפניכם..

***

"היי חני.

הלוואי תמצאי לך רגע שקט לקרוא את זה.

דבר ראשון חייבת לספר, שאני עוקבת אחרייך הרבה. ואת כותבת מדהים. ובכלל, עשיה שמלמדת המון. תודה

וחייבת לשתף אותך. לפני כמעט שנה העלית הצגה חדשה. הייתי אז בתקופה מאוד קשה. אנחנו זוג, נשואים כבר כמה וכמה שנים. בלי ילדים. הגעתי להצגה שלך בלי כוח. כבר מזמן אין לי טיפת כוחות לחברה מסביב. למבטי האולטרסאונד, לאמירות, לשתיקות המביכות ולתגובות החסרות טאקט שדוקרות בלב. אז כמה שפחות נקודות מפגש, עדיף. אבל כבר לא יכולתי. והחלטתי ללכת להצגה.

ישבתי שם. צחקתי ונהנתי. ואז לקראת הסוף, פתאום מגיעים אליכם שם, בנפאל זוג. ואת מתחילה לתאר את מה שהם עוברים, את הכאב בלב, את החוסר, והצפייה. וואו הצפיה, שכל פעם מחדש נהיית לאכזבה וכאב יותר מהקודמות.

הדמעות זולגות לי. איך את מצליחה להיות במקום שלהם, שלי, שלנו. כשאת מבחוץ - ואני איתך בהצגה. וחושבת כמה פעמים אנחנו רצינו לזרוק הכל, את החיים, העבודה, את הציפייה. ופשוט לטוס. להיעלם.

ואת לוקחת את האישה הזו ומכריחה אותה לטבול. וואו. זו אחת הנקודות הכי קשות בתקופה הזו. יש הרבה כאב, פיזי, נפשי, גופני מה לא. אבל הטבילה. וואו. רגע שאמור להיות התחדשות, ציפיה ואור. ועם החודשים והשנים הופך להיות רגע כ"כ קשה. כבר אין כוחות להתחדש, להתמלא בצפייה ואז שתתנפץ לרסיסים. אין לך מושג חני כמה הטבילה זה אתגר. כמה כאב יש ברגעים האלו, שהנה מתחילים שוב הכל מחדש. עוד הפעם.

ואני איתך שם, בהרי ההימליה. את צועדת איתה בכפור, בשלג. שוברת איתה חומות של יאוש. ונוסכת בה, וכן גם בי, אמונה חדשה. בהירה. טהורה.

אני שוברת את הקרח בלב שלי, זועקת תפילה לקב"ה

וואו. הלב שלי נשבר. כמה דמעות יורדות לי. ומשהו אחר קורה לי בלב. ממלא אותי ברצון חדש, במין התחדשות כזו, במסירות נפש הזו שלכם, שם במסע בהרים.

אני חוזרת הביתה מלאה בדמעות. וברור לי שהפעם הטבילה שלי תהייה אחרת. אני מחליטה לשנות מקום. די, אני מנסה להרגיש משהו אחר הפעם. מחפשת מקווה לא מוכר, רחוק. ונוסעת.

והנה, עם פרפרים חדשים בלב, מגיעה. אבל פתאום, לא מוצאת את המקום. מחפשת, מחפשת. אין לי שום מושג מה אני עושה. עובר הזמן, ואני משוטטת ברחובות מנסה להבין איך מגיעים. וחולף הזמן והמקווה כבר אמור להיסגר. והלחץ.

ברגע אחרי האחרון אני מוצאת. הלב שלי על מאתיים. בטוחה שיגידו לי ללכת, שכבר מאוחר.

אני נכנסת. והאווירה אחרת. הבלנית נותנת לי את החדר של הכלה. אני מנסה לסדר את הנשימה שלי. להיות במקום אחר. לא במקום שאני כל כך שונאת כבר, היבש, המאוכזב, הכואב והכועס.

ואני מברכת. כמו שמעולם לא בירכתי. אני בעולם אחר. זועקת ממש. אני שוברת את הקרח בלב שלי, זועקת תפילה לקב"ה

אני נושמת. אני מרגישה שאני צועדת שם בכפור. הולכת במסע הזה. בשלג. מטפסת, בכאב בגוף, בנפש. ואני ממשיכה. וצועדת. ולמרות הכל אני מגיעה למים. הקפואים. הקרים. אני מרגישה כל כך שם. ואני חותרת בקרח. מרגישה את מסירות הנפש במסע הזה בכל גופי. במים הקפואים האלו.

ואני מברכת. כמו שמעולם לא בירכתי. אני בעולם אחר. זועקת ממש. אני שוברת את הקרח בלב שלי, זועקת תפילה לקב"ה. שיקרע איתי את הקרח הזה. שירגיש את הכפור, את הלב המדמם, את המסירות לבוא, לטבול, כל פעם מחדש. ודי.

אני יוצאת בהרגשה אחרת. הבלנית אומרת לי משהו על הברכה. מתפעלת, ומברכת אותי.

***

ובלב שלי את בטוחה. הפעם יהיה אחרת. בטוחה.

והנה, חני, ברוך ה'. בחסד עצום עצום של הקב"ה עלינו. אני ברגעים אלו מחזיקה את האוצר שלנו. עם דמעות הודיה בעיניים.

זהו, אז הייתי חייבת לשתף. כי בטח את חושבת שאת שליחה רק שם, בנפאל. רק עם אלו שמגיעים אליך".