חורבן, ואז... בית.
האמת היא שאף פעם לא סיפרתי יותר מידי על הקושי שבלאמץ ילד פגוע. כל כך פגוע. לא סיפרתי על איך זה לאסוף הביתה גוזל, שדרכו לו על הרגליים ברגל גסה וקיצצו לו את הכנפיים במסור חד חד.
אני תמיד מספרת על העוצמה ועל הנס, והרבה פחות על מה זה לקבל ילד בן שמונה, מעם אחר, דובר שפה אחרת, ומנהגים שונים.
ילד שאין לנו מושג בכלל למי הוא נולד. מהי הגנטיקה שלו. ואפילו לגבי השם שלו אנחנו בכלל לא בטוחים.
ככה הוא זכר מגיל שלוש שקראו לו, לפני שהוא ננטש ונזרק. ואולי זה בכלל לא השם שלו.
אני גם לא יכולה לספר על הדברים שהוא עבר ברחוב הקשה. ניצול שהדעת לא סובלת ושהשיקום נמשך עד לעצם היום הזה.
אבל באחד הבקרים מצאתי את הציור הזה שבים צייר לנו, חודש וחצי אחרי שאספנו אותו מהמזבלה בה הוא חי.
האמת היא שתיכננתי בכלל למצוא משהו אחר, וזה פתאום קפץ לי מול העיניים - שמיד התמלאו בדמעות.
נזכרתי איך הוא הגיע אלי עם ציור של בית שבכלל לא היה דומה לבית שלנו. אבל מה זה משנה?!
ובים אמר לי, שהוא לא חלם אף פעם שהוא יוכל לצייר ציור כזה ולקרוא לו: 'הבית שלי'.
זו גם היתה הפעם הראשונה שהוא קרא לי 'אמא' .
מיד אחרי שהוא הגיש לי את הציור הוא הלך לשחק בצעצועים החדשים שלו. מגלגל את המילה 'אמא' על הלשון. חושב שאני לא שומעת...
***
לחורבן יש הרבה צורות, וצבעים, וגם לבית.
זה לא מוכרח להיות הבית בו גדלת. זה יכול להיות גם הבית שאתה מרגיש שאספו אותך אליו. שקיבלת בו את החיבוק הראשון שלך.
ובית - יש לנו את היכולת לבנות לכל כך הרבה אנשים שמהלכים בינינו בעולם: בעיניים רואות, בחיוך, בהארת פנים, ובמילה טובה.
וזה לא שנוכל למחוק את החורבן מבני האדם. ממש לא. אבל נוכל לעשות אותו קל יותר. ואיזו זכות יש בזה!!
***
לפני 18 שנים 8000 יהודים, תושבי גוש-קטיף, איבדו את ביתם. גם לגביהם, לחורבן היו הרבה צורות, וצבעים, וגם לבית. גם הם לא הצליחו למחוק את החורבן, אבל בכוח אמונתם עשו אותו קל יותר, את ההתמודדות עם החורבן. בכוח האמונה שבעתיד ייבנה הבית מחדש.
ממש כמו העם היהודי עם חורבן בית המקדש. ממש כמו בים מקטמנדו עם הבית הקטן שלו.