אפשר לומר שרכישתו של דניאל פרץ על ידי באיירן בעצם סוגרת מעגל שהחל לפני יותר מ-90 שנה, וזאת כי הכדורגל הגרמני לא יכול היה להתארגן, להתמסד ובעצם להניח את הבסיס למה שאנחנו מכירים היום ללא שחקנים, עסקנים או עיתונאים יהודיים.
בשפה הגרמנית קיים מונח: "יודן-קלוב"- מועדון של יהודים.
על אף הסטיגמה האוטומטית של לא מעט אנשים, ולפיה שנאו יהודים בגרמניה מאז ראשית ימיה של האנטישמיות ואף לפניה, הרי שלא תמיד היה כך הדבר. באיירן מינכן היא דוגמה לכך. (באופן אירוני דווקא יריבתה הגדולה בורוסיה דורטמונד, נחשבה למעוז ניאו נאצי עד שראשי המועדון טיפלו בכך בסוף שנות ה-80).
נתחיל מההתחלה. באיירן מינכן נוסדה בשנת 1900 ונחשבה ליודן-קלוב פחות או יותר מאז ראשית קיומה. באליפות הראשונה של המועדון בשנת 1932 שובצו כמה יהודים בתפקידי מפתח: הנשיא קורט לאדנוואר שעוד ידובר עליו בהמשך, המאמן ריכרד קון ומנהל מחלקת הנוער אוטו אלבר, שנרצח בגטו קובנה ב-1941.
עד המאה ה-20 היו יהודים מרוכזים בעיקר בקבוצות ספורט משלהם, משום שהתקשו להתחרות במועדוני ספורט גרמניים. עקב כך קמו מועדונים יהודיים כמו הכוח, מכבי (מכבי ברלין שקיימת עד היום ואף התחרתה בגביע הגרמני) וכו' אבל בהמשך המאה יהודים החלו להתקבל לשורותיהם של מועדונים גרמנים, ועל כן אין זה פלא שיהודים היו בין המייסדים של קבוצות כדורגל רבות בגרמניה, כולל פ.צ. באיירן (שמה הראשון של באיירן מינכן) לפני 123 שנה, והיו גם בין יוזמי התאחדות הכדורגל הגרמנית.
קבוצה מצליחה נוספת שמשחקת בבונדסליגה היום, פרנקפורט, נחשבה ליודן-קלוב. פרט מעניין הוא ששני המועדונים שנחשבו ליהודיים נפגשו בשנת 1932 למשחק הגמר של הליגה הגרמנית ערב עליית הנאצים לשלטון.
מאז עלו הנאצים לשלטון דחו כמובן מועדונים מעליהם את הכינוי 'יודן קלוב' ועשו הכל כדי לשחק כדורגל בהתאם לרוח המשטר הנאצי.
שחקנים יהודיים סולקו מן הסגל, חברי מועדון יהודיים סולקו מכל המועדונים לספורט גם הפעילים והתורמים נדחקו החוצה.
כשמדובר בבאיירן מינכן, מדובר קודם כל בנשיא פ.צ באיירן דאז המיתולוגי, קורט לדנוואר, שנאלץ להתפטר מתפקידו בשנת 1933 אך נשאר עד לליל הבדולח בגרמניה. לאחר שנאסר ושוחרר ברח לשוויץ, שם התגורר עד תום המלחמה. לאחר סיומה של המלחמה המועדון החליט להשיב את היהודי הגולה למעמד הנשיא.
כדי להבין למה הם עשו את זה צריך להבין את המצב של באיירן ב-1947.
באיירן הייתה אז מועדון בלי שום דבר, למעט אותה אליפות מ-1932. בעיר מינכן בפרט ובגרמניה בכלל לא היה הרבה מזון, לא תשתיות וכמובן לא ציוד ספורט. שחקנים רבים מבאיירן נשלחו לחזית בזמן המלחמה ומצאו שם את מותם או שחזרו נכים הן נפשית/גופנית והמגרש של באיירן באותה תקופה היה מלא במכתשים שיצרו ההפצצות על גרמניה.
בנוסף הצבא האמריקאי, ששלט באזור, התייחס בחשדנות מוצדקת לכל התכנסות של מועדוני ספורט – שברבים מהם טיפחו והפיצו עוד לפני המלחמה דעות מיליטריסטיות ואנטי דמוקרטיות. עקב כך מועדונים רבים התקשו לארגן משחקים ביניהם ואפילו אימונים.
לדנוואר כאמור, חזר לבאיירן ולא היה אדם מתאים יותר ממנו לסייע לה לעשות זאת מול הרשויות, וזאת מפני שהוא יהודי, קורבן המשטר הנאצי, עם רקע פיננסי וניהולי מוכח ומוכר. אנשי באיירן ציפו שהוא יפתח עבורם דלתות וייתן להם את אישור ההפעלה המיוחל, וכך היה זמן קצר לאחר היבחרו לכהונה שנייה באוגוסט 1947. מיד לאחר שנבחר החל לעבוד מול הרשויות המקומיות כדי לאפשר לבאיירן להתקיים כמועדון "שיקדם סובלנות, דעות מגוונות וערכים דמוקרטיים" ואכן בתחילת 1948 אחרי השתדלות שלו מול הרשויות הם אפשרו לבאיירן לפתוח את מגרש האימונים בזאבנר שטראסה שם הוא קיים עד היום.
הקבוצה הבוגרת לא הייתה מוצלחת באותו הזמן אבל ללדנוואר היה תפקיד חשוב בהקמתה מחדש של מחלקת הנוער, שבשנים שאחרי סייעה להעלות לבוגרים כוכבי על כמו גרד מולר בשנות ה-80 או פרנץ בקנבאואר בשנות ה-90, שהפך את באיירן מינכן לקבוצה הגרמנית הגדולה ביותר.
הציון 'יודן-קלוב' הפך למחמאה
אך לצערו של לדנוואר דינם של אנשים להישכח ולאחר שעזב את המועדון ב-1952 אחרי 16 שנים במצטבר כנשיא לא עבר זמן רב והעבר היהודי של הקבוצה, הלך ונשכח.
לדנוואר עצמו שהמשיך לעבוד עבור באיירן בהתנדבות וב-1961 מת - ארבעה ימים בלבד לאחר שקיבל תואר של חברות כבוד במועדון, בו היה חבר במשך 50 שנה.
כמה עשרות שנים לאחר מכן מועדון האוהדים של באיירן, ה"שיקריה", הציף את הסיפור של לדנוואר מחדש והיום בניגוד לעבר, הציון יודן-קלוב הפך אפילו למחמאה.
ראשי המועדון הבווארי הציגו את תולדות המועדון כאילו היה מאז ומעולם יודן קלוב, שאפילו התריס כנגד המשטר הנאצי. לדנוואר עצמו זכה עקב כך להבלטה ולהכרה רשמית של המועדון והוא מונצח כיום על קיר ההנצחה לצד שמם של ראשי המועדון האחרים.
גם באיירן עצמה יצאה מגדרה כדי להוכיח שהוא לא שכחה את עברה היהודי, שכן החולצה השלישית של המועדון בעונה הקרובה דומה למדים של המועדון משנת 1932. אז כיכבו בשורותיה יהודים לא מעטים שלבשו את החולצה בצבע לבן עם שרוולים וצווארון עגול בצבע אדום כהה.
עם זאת מסתבר שכרגיל, שאלה המטפחים את המיתוס מתעלמים מן הפרטים הלא נעימים של הסיפור בעוד האחרים ממעיטים בערכן של העדויות על התנגדות לנאציזם, כמו במקרה הזה שאין לו אישור רשמי - במשחק של באיירן בשוויץ ישב לדנוואר ביציע ושחקני הקבוצה בירכו אותו בגלוי.
כל האגודות הפכו במהירות או לאט למשתפות פעולה עם הנאצים, ולעומת זאת בימינו, כאשר המלחמה באנטישמיות היא מטרת-על בגרמניה, נוכחות של מועדונים יהודיים נחשבת לברכה. ולא מדובר רק במועדון כמו מכבי ברלין או פרנקפורט.
כיום הקהילה היהודית במינכן מונה קרוב ל-11 אלף חברים והיא הקהילה השנייה בגדולה בגרמניה. הכדורגל הגרמני (והספורט באופן כללי) שימש גם זירה שבה המשטר הנאצי הראה את עוצמת שיתוף הפעולה של הציבור עם המשטר (במקרה הזה זכורה לשמצה אולימפיאדת מינכן ב- 1936).
הכדורגל הגרמני של היום, שמתמודד באופן שיטתי עם בעיית הגזענות על המגרש וביציעים, עושה את המקסימום כדי להדגיש: "אנחנו לא מה שהיינו פעם, לפני 1945"