"רב חרדי" משכתב את ההיסטוריה

הראיתם מימיכם 'רב חרדי' שלא למד ולו יום אחד בישיבה מסודרת, שאין לו קהילה משלו, שלא קרא ולא שנה, ובכל זאת מכנה עצמו רב, מציב עצמו בעמדת המטיף הקנאי בשער בת רבים, ומלהטט בסיפורי בדים היסטוריים.  

כזה הוא 'הרב החרדי' העונה לשם אליהו קאופמן. הרברבן שבילה את נעוריו ובחרותו בפעילות נמרצת בארגוני שמאל היותר רדיקליים: 'מוקד', של"י, 'מצפן' 'דרך הניצוץ', הארגון הטרוצקיסטי 'אוואנגרד', הפנתרים השחורים, חד"ש, ובין לבין התפרנס גם ממקצועו כסוכן חרש  בשירות השב"כ, נעשה לפתע רב חרדי. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. 

גילגולים רבים עברו עליו מאז השתתף במחנה עבודה ערבי-יהודי בדיר-חנא, עד לנחיתתו בתוך פלג סאטמר בנטורי קרתא, והיותו – עאלק! – לרב. בדיוק כפי שאותו מוישה הירש הסהרורי, המשת"פ הקבוע של ערפאת, היה ל'רב חרדי'. ממש כמו ההוא מהבדיחה הפולנית שרצה להתחפש לכומר. אמרו לו: לכומר פולני אי אפשר להתחפש; ברגע שלבשת בגדי כמורה, גילחת ראשך, חבשת כיפת קטיפה וגידלת זקן, הפכת אוטומטית לכומר פולני, גם אם אתה בור ועם הארץ.

אליהו קאופמן אינו כומר פולני, אבל יש ביניהם צד משותף - האנטישמיות. "מצידי שתקום כאן מדינה מוסלמית. אולי כך יבוא המשיח יותר מהר", נאום הרב מעללים, בראיון עם העיתונאי יוסי מלמן בקיץ 2005.

לא היינו מתייחסים כמובן ל"גוי גדול עצום ורב" זה, אלמלא גם הפך עצמו להיסטוריון-בגרוש, שנועץ טלפיו, ולא בפעם הראשונה, בהיסטוריה היהודית ומשכתב אותה על פי הגיגיו; ואלמלא מצא לנכון עיתון ישראלי אנטי ציוני, 'הארץ', להעניק לזבל הפסאודו אינטלקטואלי שמייצר הרב-בריח, במה מכובדת בקידמת מוספו השבועי (30.7.10). 

פיגוע היסטוריוסופי

הפיגוע ההיסטוריוסופי האחרון של קאופמן, עוסק באסון נורא מלפני 81 שנה. פרעות תרפ"ט, שבמהלכן נטבחו בחברון  באכזריות נוראה ובדם קר 66 יהודים חפים מפשע, נשים נאנסו וכ-60 נפצעו קשה. מי אשם בהתנפלות הפתאומית של הערבים על השכנים היהודים הבלתי חמושים?

לא תאמינו. היהודים. הקרבן אשם. במניפולציה מגושמת, שהופכת את הקרבן היהודי לרוצח, ואת הרוצח הערבי לקרבן, קובע קאופמן ללא מיצמוץ: "הרוויזיוניסטים, אנשי בית"ר, אחראים לדם היהודי שנשפך בחברון בי"ח באב תרפ"ט". בקיצור, היהודים אשמים. 

אין זה הזיוף ההיסטורי היחיד שדחס 'הרב החרדי' באותו מאמר. קישקוש היסטורי נוסף שלו באותו מאמר, מאשים את היהודים שנלחמו על נפשם בירושלים, בביצוע "טבח דיר יאסין ללא רחמים".  

עלילת דיר יאסין

נתחיל מהסוף: נכון שהיהודים והערביים גם יחד, ניפחו, כל אחד מטעמיו שלו, את מיתוס הטבח בדיר יאסין למימדים מפלצתיים. אך ברבות הימים כבר הוברר שהסיפור לא היה ולא נברא, וכולו המצאה כוזבת של מאיר פעיל, אז בכיר בפלמ"ח, שכלל לא שהה בעת האירוע בדיר יאסין. הבדאי פעיל, איש שמאל קיצוני שרדף ב'סזון' (מצוד) אחר יהודים מהאצ"ל והלח"י, כדי להסגירם לבריטים, חתר לרווח כפול מעלילת הדם: גם יכפיש קשות את יריביו מהאצ"ל והלח"י שכבשו את דיר יאסין, וגם יחדיר בלב הערבים אימת מוות שתבריח אותם מן הארץ.

היום כולם מודים שסיפור דין יאסין היה מצוץ מן האצבע. אפילו השמאלן-קיצוני עמוס קינן, שלא החמיץ הזדמנות להכות בימין, לא קנה את הבלוף של פעיל: "אף פעם לא הכחשתי שהייתי שם... עניין הטבח הוא פשוט שקר גמור. לא היה טבח". 

זו גם קביעתו של סוכן חשאי של ההגנה, שמעון מוניטה, שהסתנן לשורות הלח"י והשתתף בכיבוש דיר יאסין. במאמרו ב'הארץ' (30.4.09), שנדחק ע"י העיתון, מטעמים מובנים, לעומק עמודי 'תרבות וספרות' הביזאריים, קבע כי "טבח בדיר יאסין לא היה... עלילה זו של טבח מאות גברים נשים וטף, היא הזיה מעוותת שנולדה מקרבנו, היתה לקונסנזוס לאומי והפכה קללה לישראל וחרפה ליהדות העולם. לאחר למעלה משישים שנה הגיע הזמן להשתחרר מן המועקות שקללה זו מטילה עלינו".

אבל כל זה לא מעניין את הרב את ריבם של הערבים, שממשיך להיאחז בסיפור הכוזב, שכבר מזמן הושלך לפח האשפה של ההיסטוריה.

  הרוויזיוניסטים אשמים

בלוף שני שהפיץ קאופמן באמצעות מוסף הארץ הוא, ש"את הדלק והגפרור להצתת אירועי חברון סיפקו אבותיו ומוריו הרוחניים של נתניהו תשעה ימים קודם לכן: בט' באב תרפ"ט... נערכה ברחבת הכותל הפגנה פרובוקטיבית, לכאורה 'להגנת הכותל', שרבים ממשתתפיה השתייכו לבית"ר. בניגוד למוסכם הניפו המפגינים דגל כחול לבן. יהודי ארץ ישראל דאז, ובראשם יהודי חברון... שילמו בדמם את מחיר הפרובוקציה". 

מעניין שרק לפני שנה, המציא אותו קאופמן עצמו, במאמר שפירסם במלאות 80 שנה לטבח ('בחדרי חרדים', 31.7.09), נימוק שקרי אחר שגרם לפרעות: נסיונם של בית"רים לעלות בט' באב להר הבית. אז איפה האמת שלך, מר קאופמן? או שאז בילפת או שעכשיו אתה מבלף. כנראה שבשני המקרים גם יחד. 

ההיסטוריה היתה שונה: במהלך 1929 התגרו המוסלמים במתפללי הכותל, באמצעות צווחות מחרישות אזניים של המואזין ופריצת מעבר הולכי רגל בקיר הניצב לכותל. בישוב היהודי הוקמו ועדים למען הכותל. בתשעה באב פרצו תקריות אלימות בין יהודים לערבים ובהן נדקר למוות צעיר יהודי. 

הערבים, כנראה מחשש לתגובה, הפיצו שמועות שהיהודים יתקפו את מסגדי הר הבית, ביום ו', ה-‏23 באוגוסט. המוני פורעים, חמושים באלות, סכינים ופגיונות, חשו אותו יום להר, ומשם הסתערו על השכונות היהודיות אשל אברהם וקריה נאמנה. 19 יהודים נטבחו, בית כנסת ובתי מגורים עלו באש.

בצהרי אותו יום הגיע לחברון מירושלים אופנוען ערבי שזעק: "דם אלפי מוסלמים נשפך בירושלים כמים". קריאותיו לנקום ב"חזירים היהודים", פשטו כאש בשדה קוצים, והסוף המר ידוע – טבח איום ונורא שבוצע למחרת ביהודים חפים מפשע, שאכזרי כמותו טרם היה עד אז. 

לטפטף ספקנות

לא סתם שולף קאופמן בלופים היסטוריים מביבי השופכין, ולא סתם מוסף הארץ העניק להם מקום של כבוד. המטרה שלהם ברורה: לקעקע את זכות העם היהודי להגן על עצמו ועל עצם קיומו, מול הקמים עליו לכלותו. לרפות ידיים. לטפטף ספיקות בצידקת הדרך. להפוך פעילות מגן לפרובוקציה. 

קאופמן, על תקן של נביא זעם, קורא בהתנשאות מבחילה מעל דפי הארץ לנתניהו, "שאבותיו, מוריו ורבותיו אחראים למרחץ הדמים ביהודי חברון", להיות גב"ר ולהודות שהרוויזיוניסטים אחראים לטבח חברון. "ולמה גבר?", הוא מתפייט. "כי גב"ר ביהדות פירושו גומל חסדים, ביישן ורחמן".  

אם בנוטריקון עסקינן, מר קאופמן, הרי גב"ר משמעותו גם גוזמאי, בדאי, רברבאי.