הם לא יתנו לעובדות לבלבל אותם. פעם הם יאמרו כי יש להעמיד אל עמוד הקלון את הרבנים והרבניות שמילאו חובתם הדתית, הציבורית והלאומית, כשהזהירו מפני מכירת אדמות לערבים ומפני קשרים רומנטיים בין יהודיות לערבים; ופעם אחרת יעלו טיעון הפוך לחלוטין: ישראל חייבת לחזור לגבולות 67', ואולי לגבולות 47', כדי להפריד ולבדל בין העמים, וזאת כדי ליצור מצב של "הם שם ואנחנו כאן".
הסתירה הפנימית הזו לא מפריעה להם לומר בפעם השלישית את ההיפך הגמור: תפתחו את שערי המדינה בפני מסתננים סודניים, העניקו אזרחות לעברייני העובדים הזרים וילדיהם, ותמשיכו לקלוט כל צרוע וכל זב על מנת לעקר את המדינה מיהדותה ולעשותה מדינת כל אזרחיה.
המוסר הכפול של אנשי השמאל הרדיקלי, הפוסט יהודי, גמיש מנערת גומי קירקסית. פעם יטענו שאין זה ראוי שיהודי יתגורר בתוך כפר ערבי (ע"ע פקיעין, שפרעם, סכנין ועוד), ושמגורי יהודים בכפר השילוח (סילוואן), בשכונת שמעון הצדיק (שייח' ג'ראח) ובשכונות ירושלמיות אחרות, פוגעים במירקם החברתי המקומי ויוצרים תסיסה; ופעם אחרת יוקיעו את 'הגזענות' שיש במאמץ למנוע מגורי מוסלמים בצפת, בנצרת עלית, בקציר ובמקומות נוספים, בטעות שווא של שוויוניות ו'זכויות אדם'.
ופעם שלישית יתעלו על עצמם ויטענו שמגורי יהודים חרדים ברמת אביב או ברמות השבים, פוגעים באוכלוסיה הוותיקה ומדלדלים ערך נכסיה.
הצביעות המכוערת בהתגלמותה: פעם יקונן עיתון הארץ על כך שחבורת נערים זעמה למראה קבוצת נשים ערביות מחברון ומשכם שהגיעה למוזיאון יד ושם; וממש באותו שבוע יפסח עיתון השמאל הפוסט ציוני על מצג הניבזות השבוע בחיפה, כשקונצרט שנערך במיתקן עירוני תחת הכותרות השיקריות: "דו קיום" ו"שלום בין העמים", הפך למופע של חרפה: נגני התזמורת הפלשתינית הלאומית הרשמית, שהוזמנה להציג בחיפה את סגולות הדו קיום, ציוו ברוב חוצפתם על מארחיהם, לגרש מהאולם את צוות גלי צה"ל, רק מפני שהחיילים-השדרנים לבשו מדי צה"ל, והמארחים הנירפים, ברוב עליבותם, נענו.
ככלות הכל, הרי המצפון של החבר'ה האלה, שמינו עצמם להיות פרקליטי השטן, הוא זה שהמציא את המוסר כפול.
*
הגיגים של חוקר שואה
ההמצאה האחרונה של פרקליטי השטן, היא ההשוואה המופרכת של המצב בישראל של תחילת 2011 לימי עליית הנאציזם בגרמניה. פתח את ההשוואה המאוסה הזו פרופ' דניאל בלטמן, שהוא, למרבה הביזיון, חוקר שואת היהודים וראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית (איזה אבסורד: הוא ושכמותו מופקדים על חקר השואה!), ואחריו מתנהלת במיצעד האיוולת ניבה לניר, אשת שמאל קיצוני ידועה (לשעבר מראשי שי"ח: שמאל ישראלי חדש), שפירסמה מעל דפי הארץ רמיזות עבות המשוות לחוקי נירנברג את מאמצי החקיקה של הדמוקרטיה הישראלית המתגוננת, ואת תופעות מכתבי הרבנים והרבניות, הצעותיו של ח"כ יעקב כץ (האיחוד הלאומי) לטיפול בהסתננות מסודן, ופעילויותיה של תנועת 'אם תרצו' למניעת מחקרים אנטי ציוניים מוטים באקדמיה, במימון עם ישראל.
לך תסביר לבלטמן, לניר וחבריהם, שההשוואה מופרכת מיסודה. להבדיל מישראל 2011, גרמניה של 1933 לא היתה מאויימת ע"י יהודי גרמניה ויהודי שכנותיה. היהודים אפילו לא העלו על דעתם לטעון, שהם לעולם לא יכירו בגרמניה מולדתו ההיסטורית של העם הגרמני. היהודים גם לא חלמו לטעון, שליישות הגרמנית אין זכות קיום, ושצריך להחזיר את הגרמנים למקומות המוצא של שבטי ההוּנים שפלשו לאירופה במאות ה-4 וה-5 לספירה, ולחילופין לזרוק אותם לים.
אבל העובדות, כבר אמרנו, הרי לא מעניינות אותם כלל. הם מאמצים בחום את העקרון שניסח מיניסטר התעמולה הנאצי יוזף גבלס: שקר, ככל שתחזור עליו יותר פעמים, יימצאו יותר אנשים שיאמינו לו.
*
עלילת הדם הופרכה
ואם בענייני תקשורת עסקינן, שתי שאלות: מישהו יכול להסביר כיצד היומון 'מקור ראשון – הצופה', עיתון לאומי, החמיץ ביום ג' השבוע את הידיעה המרעישה, על אודות חשיפת צה"ל בקשר לעלילת הדם החדשה בבילעין? כיצד יידעו קוראי העיתון, שתחקיר צה"ל העלה, כי מותה של פלשתינית בת 39, שלגביה נטען כי מתה מחמת שאיפת גז מדמיע, כלל לא השתתפה בהפגנה ומתה בביה"ח ממחלת סרטן הדם?
ושאלה שניה: כיצד קורה שהעיתון 'ישראל היום', המתיימר לטעון שהוא חף מהשפעת השמאל ההרסני, פירסם ידיעה מצומצמת בשולי עמוד 13 הנידח-משה? ומדוע, לדעתו, האשה 'נפטרה' ולא פשוט מתה?
השאלות מחמירות על רקע העובדה שדווקא התיקשורת הכללית הבליטה את גירסת צה"ל: הארץ העניק לידיעה 6 טורים במרומי עמוד 2 המכובד (אם כי הסתייג מתחקיר צה"ל כשהביא את טענות משפחתה שהאשה רק סבלה מדלקת באוזן), ואילו ידיעות ומעריב העניקו לידיעה כפולת עמודים, בתוספת מאמרי פרשנות (מעריב: "מניפולציה של מוות"; ידיעות: "כך מייצרים עלילת מוחמד א–דורא").
*
פרו פלשתיני – למה להסתיר?
שני עיתונים חשובים אלה לא החמיצו, לעומת זאת, את הידיעה המרעישה על מותו של השחקן יוסף שילוח. כל אחד מהם העניק לקומיקאי הדגול כפולת עמודים. לא פחות. אפילו מקור ראשון, שאמור להיות מקורב איכשהו לרוח היהדות הנאמנה, הקדיש למנוח כפולת עמודים. הסיפור הזה חשוב יותר, גדול יותר, מעלילת הדם בבילעין? נו, באמת.
המדהים הוא שכל עיתוני ישראל, עשו יד אחת כדי להעלים מקוראיהם את הזדהותו של שילוח עם האוייב הפלשתיני. רק לפני מספר חודשים, בכנס בו בחרו קולנוענים סצנה אהובה עליהם, בחר שילוח בסרט הכזבים "ג'נין ג'נין", ונימק: "אין לי מה להזדהות עִם אמריקאי, אירי או אנגלי. אני מזדהה עִם העם הפלשתיני".
למה להעלים, בהזדמנות לא חגיגית זו, את הזדהותו עם אוייבינו הפלשתינים, על מנת שנדע להתאבל כראוי על מותו?