ערב ראש השנה העניקו שר הביטחון והרמטכ"ל שי-לחג יוצא דופן לפרקליט הצבאי הראשי תא"ל אביחי מנדלבליט. אהוד ברק ורב אלוף אשכנזי אישרו חריגה מן התקן הצבאי הנוקשה, והעניקו לפצ"ר דרגת אלוף. תשורה נפלאה בראשיתה של שנה חדשה.
צה"ל טרם הסביר מדוע דווקא הפצ"ר זכה לכבוד הזה, בשעה שקצינים בכירים אחרים, הנושאים על כתפיהם אחריות לא פחות גדולה, כגון מפקדי חילות התותחנים והרפואה, נאלצים להסתפק בדרגת תא"ל?
מאז נתמנה הפצ"ר הראשון, תא"ל אהרון חוטר ישי, ב-1950, ועד ימי כהונתו של הפצ"ר ה-13, אביחי מנדלבליט, נשאו רק שני פצ"רים דרגת אלוף: אלוף מנחם פינקלשטיין (ששימש בשנים 2000-2004) ואלוף בן ציון פרחי (1984-86), כל השאר הסתפקו בדרגת תא"ל, זהה לדרגתם של ראש חטיבת המחקר באמ"ן, ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, מפקד יחידת 8200, ראש מטה חיל האוויר, ואחרים.
וצצה כמובן השאלה – על מה ולמה החליטו שר הביטחון והרמטכ"ל, לצ'פר דווקא את מנדלבליט ולא תא"לים אחרים? מהי תרומתו הכבירה לצה"ל ולמערכת אכיפת החוק הצבאית? מה פשר החריגה הבלתי מידתית הזו מן התקן?
ששה נימוקים לא משכנעים
פרשנים צבאים חיפשו הסברים למהלך התמוה, אך לא הצליחו לרדת לפשרו. הפרשן הצבאי של "הארץ" אמיר אורן, מגדיר בלעג במונח "היתר עיסקא" את קידומו של מנדלבליט ומוסיף: "ההחלטה הבעייתית של שר הביטחון אהוד ברק, אילצה את מסבירי הצבא לנפק לטובתה ששה נימוקים שונים; אף לא אחד מהם משכנע" (הארץ, 21.9.09).
מדבריו של אורן ניתן להבין שני דברים: האחד, שהיה זה שר הביטחון שקידם הענקת קידום למנדלבליט; והשני: שמכל הנימוקים, אף אחד לא באמת משכנע.
קשה לדעת מדוע בכל זאת קודם מנדלבליט, על חשבון משלם המסים, אבל בהחלט ייתכן, שהאיש זכה בפייס הודות ליכולתו להתיישר לפי "רוח המפקד" המנשבת בלשכת שר הביטחון.
הסיפור הלא-יאומן
לא מאמינים? קחו את סיפורו הלא יאומן של סגן אדם מלול, סגן מפקד פלוגה בחטיבת כפיר, שמואשם ע"י הפצ"ר ב"תקיפת פלשתיני בנסיבות מחמירות": במהלך פעילות מבצעית בכפר קדום בשומרון, הוא העניק לפלשתיני שתי 'כאפות'. מלול הושלך למעצר בכלא 4 הצבאי, באורח בלתי מידתי בעליל, למשך 64 יום (!), ומאז הוא יושב במעצר בית. כאילו ברוצח מסוכן עסקינן.
יש לשים לב שמלול אפילו לא מואשם בהתעללות. הוא לא פצע אף אחד, ולא שלח מישהו לבית חולים. כל אשמתו "הנוראה" – על פי מנדלבליט – היא בכך שחלק שתי כאפות לפלשתיני בעת פעילות מבצעית חיונית.
מלול, זאת גם הפצ"ר יודע, נמנה על מיטב הנוער, מלח הארץ. הוא אינו בריון-רחוב. בניגוד לרבים אחרים, שמנסים להשתמט משירות או לכל היותר להיות ג'ובניקים בקריה או זרזירי-מיקרופון בגל"ץ, הוא עשה הכל כדי להתגייס לקרבי.
מלול יכול היה לחמוק ללא קושי. הרופאים פסקו כי מחלת האסטמה שלו אינה מאפשרת לו לשרת ביחידה קרבית. מלול נאבק על זכותו לשרת דווקא "במקום שצה"ל באמת צריך אותי", העלה פרופיל, ולבסוף סיים קורס קצינים, עם תואר מ"מ מצטיין גדודי.
ביום 27.9.08, בהיותו סמ"פ בגדוד שמשון של חטיבת כפיר, קיבל מקצין האג"מ דיווח, על ירי מן הכפר קדום לעבר היישוב קדומים. סגן מלול נצטווה להגיע בראש כוח של שמונה לוחמים אל הכפר. סמוך לחצות, כשהכוח היה בשלבי כניסה ללב הכפר, זיהה מלול קבוצה של כ-30 פלשתינים צעירים, באזור הצופה לעבר קדומים.
מלול החל לתחקר אותם. אחד מהם התלהם, צעק וביצע תנועות מאיימות. מלול חלק לו 'כאפה', במטרה להרגיעו. הוא חשש שההשתוללות תיצור איום חמור על הכוח.
הלשנה בעייתית
הפלשתינים הבינו מן הסתם כי הבחור זכה ביושר ב'כאפה' המרגיעה. הם לא התלוננו. בכך תם הסיפור. אבל לא נשלם. לרוע מזלו של מלול, כעבור חצי שנה "הלשין" עליו חייל בעייתי, שהשתתף בפעולה בקדום. במהלך חקירתו, בנסיבות אחרות לגמרי, ניסה הלה להציל עורו ודיווח לחוקריו כי מלול העניק 'שתי כאפות' לצעיר הפלשתיני.
די היה בכך כדי להניע את גלגלי הפצ"ריה. ב-4 במארס השנה נעצר ונכלא מלול, כאחרון העבריינים. לא עמדה לזכותו סוגיית אמינותו המפוקפקת של המלשין הבעייתי, אשר הוגדר ע"י המג"ד שמעון הרוש, כמי שסובל מבעיות אמינות וכמי שאחראי לתקלות מבצעיות, וגם לא עובדת היותו קצין מצטיין מוערך.
על סמך עדות המלשין ישב מלול 64 יום בכלא 4, ועד עצם היום הזה עודנו במעצר בית בביתו בנס ציונה, "עד לתום ההליכים". וזאת למרות שבפרשה תמוהה זו לא היו לא תלונה ולא פציעה. אבל היו בהחלט אירוע טרור ממשי (ירי לעבר קדומים), וסכנה לחיי החיילים.
ביה"ד הצבאי הוא שאמור להחליט בעתידו של סגן מלול, אבל עד אז העביר מנדלבליט את הקצין מסלול ייסורים, וחשף את אטימותה של הפצ"ריה, אשר במו ידיה מחבלת בעבודת הקודש של צה"ל ומשחקת לידי המרצחים, כשהיא מעמידה לדין קצין מצטיין, ומאותתת בכך ללוחמים אחרים לגלות "ראש קטן" במשימות הבאות כנגד הטרור הפלשתיני.
הקריה מנותקת מהשטח
במדינה העומדת על נפשה מול טרור רצחני פלשתיני, סביר היה לאמץ את דבריו הנכוחים של מפקדו של מלול, מח"ט כפיר, אל"מ איתי וירוב: "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה, לצורך הרגעה, היא סבירה". דברים ברוח דומה השמיע גם המג"ד שמעון הרוש.
אבל הפצ"ר מתעקש להנהיג כללי משחק "שווייצריים" בסיפור העגום הזה. לא מעניין אותו שקצינים בצה"ל התאוננו, כי עמדתו מנותקת מהשטח והיא ישימה "רק בלשכת הפצ"ר בקריה בתל אביב; בשטח זה עובד אחרת".
לא מזיז לו שקצינים אומרים ל-Ynet, כי "לעיתים נוצרים מצבים בלתי אפשריים שבמהלכם מופעל כוח פיסי. הלוחמים צריכים לדעת שאם קורה דבר כזה, יש להם גיבוי... הטענה שניתן לבצע את הפעילות בשטחים ללא כל אלימות, אינה אפשרית... הלוחמים מקבלים משימה ורואים לנגד עיניהם את חשיבות הצלחתה, משום שמדובר בסיכול טרור. כדי להגן על אזרחי ישראל מופעלת לעיתים אלימות מסוימת, מוגבלת וסבירה".
ובוודאי אין הוא מתרגש כאשר ועד מתיישבי השומרון, שכדי להגן עליהם נשלח מלול לכפר קדום, יצר פראפרזה מרטיטה על בסיס דבריו של דוד בן גוריון: "תדע כל אם עבריה, שהיא מפקידה את בנה בידיו של הפרקליט הצבאי תא"ל אביחי מנדלבליט, המכניס לכלא קצין מצטיין על חשד שחבט בערבי במהלך חיפוש מחבלים שירו על הישוב קדומים".
אבל מה שווים כל הדיבורים והאזהרות הללו מול "רוח המפקד" המנשבת מלשכת שר הביטחון? עובדה: בעיצומו של משפט מלול, העניק לו שר הביטחון קידום מרשים.