1. נצחונה המוחץ, החד משמעי, בנוק אאוט שהדהד ברחבי הגלובוס, של ישראל הקטנה, בת דמותו של דוד הנער ה'אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי', על הצר הצורר האיראני, בן דמותו של גוליית הרשע, שזמם ללכת בדרכם של המן האגגי והיטלר ימ"ש 'לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד', היה ללא ספק בבחינת נס ענקי.
אבל כמעט כמו כל נס, הוא הושג גם בזכות המעשה. כפי שנהג אלוף יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח במלחמת הקוממיות, ולימים שר ונכבד בישראל, לצטט את זקני צפת לאחר שיחרורה של עירם ממלתעות הפוגרומיסטים האיסלמיסטים, בא' באייר תש"ח: "צפת ניצלה בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה הוא שזקני צפת קרעו שערי שמים בתפילתם, והנס שמחלקת הפלמ"ח הגיעה בזמן ועשתה את העבודה". הנס והמעשה - השילוב המנצח.
2. באמירה שנונה זו טמון אחד מזרעי המחלוקת העקרוניים בין התנועה הציונית, ובכלל זה מחנה הציונות הדתית, לבין העולם החרדי. ההשקאפע החרדית, בוודאי בגולה, דגלה בציפיה פסיבית לנס, באפס מעשה, מול המציאות המרה. רק הנס יושיענו.
זוהי שיטת סאטמר הנודעת, וגם שיטת הריי"צ מחב"ד הפחות נודעת, שהתנגד לציונות בטענה ש"לא מרצוננו גלינו מארצנו ולא בכוחותינו אנו נשוב. אבינו מלכנו הגלנו והוא יתברך יגאלנו" (ראו 'דבר מלכות', שבת הגדול, תשע"ב). אז מה כן? – נשב ונחכה.
בניגוד לתפיסה זו של שב ואל תעשה, שהקיפה רבים מאוד מאחינו ואחיותנו, כולל אדמו"רים ורבני קהילות הקודש, חידשה הציונות, בעקבות פרעות ופוגרומים ועלילות דם ואנטישמיות גואה כנגד היהודים, שלצד ההמתנה לנס, יש לעשות מעשה. הציונות דרשה ש'ניקח גורלנו בידינו', כאמצעי יחיד להבטחת המשך קיומו של העם היהודי, שהלך והתכלה בגלויותיו – אם בשואה השחורה (באירופה), ואם במה שמכנה הרב ישראל מאיר לאו: 'השואה הלבנה' (ההתבוללות וההתרחקות בארצות החופש).
מבחן התוצאה הוכיח, שציפיה לנס לבדו, אינה יעילה. הנס זקוק לתשתית מן הטבע (שכל כולו, לדעת הרמב"ן ואחרים, פרי מצב נסי אינסופי).
3. התנועה הציונית, לא כולל השוליים השמאלניים הסהרורים האתאיסטים שלה, ניצחה בגדול: מי שלקח גורלו בידו ועלה לארץ ישראל מאירופה הבוערת, פעמים רבות תוך גילויי נסים פרטיים, הציל את נפשו; ומי שציפה באפס מעשה לנס כשלעצמו, ולא טרח למשל לעלות ארצה, כילה חייו רח"ל, במשרפות אושוויץ.
וכבר צרחו כנגד הציפיה האדישה לנס בלבד, ללא שותפות המעשה, כמה מגדולי ישראל שחזו באימה שהתרחשה לנגד עיניהם. כך למשל הגאון רבי יששכר טייכטאל, שזעק בספרו 'אם הבנים שמחה' על התעקשות יהודי הגלות לחיות בצל הציפייה לנס, מבלי לעשות מעשה של עלייה או מנוסה מן התופת: "האיש הפשוט הזה שבונה את הארץ בלי שום כוונה לשמים, רק לטובתו – עושה בזה תיקון יותר גדול בעולמות העליונים, ממה שעושה איזה צדיק, יהיה אפילו גדול שבצדיקים, עם תיקון חצות שלו בבכיות וקינות על השכינה והגלות".
4. כבר ביציאת מצרים, אביב העמים לכל באי עולם, כמאמר הראי"ה קוק, לימדנו בורא עולם, שני עקרונות יסוד בסוגיית הנס והמעשה.
הראשון: לפעמים יש לחדול מצפיה פסיבית לנס, ולעבור למעשים אקטיביים. כשעם ישראל ניצב מול הים, מימינו ומשמאלו מדבר שממה, וצבא מצרים על מרכבותיו נושף בעורפו, התפלל משה רבינו לנס. אבל למד אז על הים, שיש לעשות מעשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
השני: גם הגדול בנסים, למשל נס בקיעת ים סוף, התבצע בדרך הטבע, באמצעות צונאמי ענק כלשהו, 'רוּחַ קָדִים עַזָּה'. הנס היה אמנם עצום, אך נתבצע בדרך הטבע: 'וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם'. עיקר הנס לא היה רק בבקיעת הים, אלא בעיתוי של האירוע. המים נבקעו בדיוק ברגע הקריטי, כשעם ישראל נזקק לו במידה שאין למעלה הימנה.
5. ומכאן למלחמת עם כלביא. לא מעט ישראלים כופרים בנס: "אלמלא הטייסים והטייסות, הנווטים והנווטות, הטכנאים והטכנאיות, ואנשי המבצעים, המחמשים וכל שאר החיילים והחיילות שהשמישו וחימשו במהירות ובמקצועיות את המטוסים, לא היינו זוכים לניצחון הגדול".
וזה נכון. אלמלא כל המעורבים הללו, לא היינו מגיעים לניצחון הגדול. אבל גם זהו חלק מן הנס. העובדה שעשרות מטוסים טסו בו זמנית מעל איראן, לאחר שתודלקו בדרך פעם ופעמיים, וביצעו בדיוק נמרץ, בעיתוי המדוייק, את משימותיהם במלואן, ללא מורא וללא חשש, היא-היא הנס בהתגלמותו. ממש כמו הצונאמי שהגיע בדיוק בזמן להצלת יוצאי מצרים. הפעילות האווירית המתוקתקת, שפעלה בדייקנות של שעון שווייצרי, הביצוע המתוזמן כבתזמורת הפילהרמונית המשובחת בעולם, הם-הם-הם הנס.
והיו עוד נסים נוספים, בוהקים בניסיותם: אף מטוס מכוחותינו מבין הנחילים שעטו על איראן לא הופל ולא נפל, גם לא מחמת עייפות החומר וכדומה; אף לוחם ישראלי לא נפגע, גם לא נשרט, במהלך המלחמה בחזית האיראנית; וזאת בשעה שאפילו מתכנני המבצע, הזהירו מפני נפגעים רבים, במטוסים ובחיילים. גם מספר הנפגעים האזרחיים מאש הטילים הבליסטים וטילי השיוט והכתב"מים ששיגרו האיראנים, שנאמד במספרים בני 3 ו-4 ספרות, הצטמצם ל-28. חבל על כל אחד, אבל בראייה פרופורציונלית זהו מספר קטן אפילו יחסית לנפגעי... גלי הרצח בחברה הערבית...
כל הנסים הגדולים הללו, שרבנים רבים, גם בציבור החרדי, פסקו שיש לגמור עליהם את ההלל או לפחות לומר עליהם מספר פרקי תהילים בבחינת מזמור לתודה, ישבו על תשתית של מעשה. זהו אם כן סוד הניצחון – המעשה והנס. כבצפת של 1948.
6. ולסיום, מן הראוי להביא כאן 'ווארט' מלבב (המיוחס לחתם סופר ולימי מלחמת נפוליון בפרשבורג עירו), לגבי ראשי התיבות המרכיבים את המונח 'כְּלָבִיא' שבשם המבצע עָם כְּלָבִיא. ישנם רק שלושה פסוקים במקרא – בתורה, בנביאים ובכתובים - שראשי התיבות שלהם מרכיבים את השם 'כלביא', וכולם עוסקים באותו עניין ממש.
בתורה: 'כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת'. בשמואל א': 'כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ', ובתהילים: 'כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ'; ללמדך, שכל הניצחונות אינם תוצאה של 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה', אלא מכוח הפסוק שמופיע גם הוא בנאום משה בספר דברים: 'וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל'. אכן, עם כלביא.