סיפורו העצוב של הליכוד

לפני 12 שנה פירסם בני בגין בהוצאת 'ידיעות ספרים' ספר עב כרס, שהכיל תכנים פטריוטיים להפליא. ב-335 עמודיו הוא כינס את מאמריו הסוּפר-לאומיים, ובעיקר את הגיגיו הצלולים את פשעי אוסלו. בגין טען אז שכשלון אוסלו, שכל הנחות היסוד שלו הופרכו, אינו מקרי, מפני שזרעי הפורענות נטמנו כבר ביום חתימתו ע"י רבין ופרס, התאונן אז על "עייפות ישראלית בעולם שאינו סולח לחולשה" ועל העיוורון הישראלי הנורא. לספר הוא קרא, כמה לא מפתיע, בשם הפסימי כל כך: 'סיפור עצוב'.

עכשיו, לאחר שגורש בבושת פנים מרשימת הליכוד, יוכל בגין להתיישב אל המיקלדת המלווה אותו תדיר, ולכתוב מהדורה תנינא של 'סיפור עצוב'. אלא שהפעם יהיה זה סיפורו העצוב של האיש בני בגין, נסיך הנסיכים שאיבד את דרכו. האיש אשר לעג בציניות מושחזת להסכמי אוסלו וכתב למחרת טקס החתימה על המידשאה בבית הלבן (1993): "מסונוורים בברק המצלמות, דימו החוגגים [בוושינגטון] כי מעליהם דואות יונים צחורות, אבל חדי העין יבחינו במקוריהם של ניצי הפת'ח ו'הנשרים האדומים' מג'נין במעופם לירושלים", הפך עצמו לידידם הטוב ביותר של ערביי ישראל, שטירפד הגדרת השפה העברית כשפה הבכירה במדינת היהודים; תמך יחד עם אחמד טיבי וזהבה גלאון בהקפאה האכזרית מבית מדרשו של נתניהו; הוגדר בקרן לישראל חדשה כ"אחד החברים הטובים" שלה בממשלת ישראל; התנגד להפגין מינימום של חמלה כלפי נערים ונערות עצורי מחאת ההתנתקות; הפך לחסידה הנלהב של 'דת המשפט', ויש עוד.

סיפורו האישי של בני בגין, אשר טען בספרו כי "הגשמת השאיפות הלאומיות של הערבים בג'נין ובנותיה, מוכרחה להרעיש את סכנין ושכנותיה", וכי "בלחץ האלימות תיתבע ממשלת ישראל למסור שטחים נוספים מנחלתנו, ועוד, ועוד, עד שתאמר 'די, עד כאן', והאשליה תקרוס, ויהודים וערבים ישלמו מחיר" - הוא באמת 'סיפור עצוב'. האיש המיוסר הזה, שהפגין פעם זקיפות קומה לאומית, עבר מהפך של ממש, עד כדי הבעת השלמה, במאמר שפירסם בדצמבר 2009, עם רעיון מדינה פלשתינית בלב ארץ ישראל. איפה שתי-גדות-לירדן? אפילו על האחת ויתר.   

ברוך שפטרנו

סיפור עצוב הוא גם סיפורם האישי של אברך המשי דן מרידור וחברו למשחקי הילדות בנימין נתניהו, שנולדו גם הם לתוך 'המשפחה הלוחמת', אך כיום משלימים עם מדינה פלשתינית ומיישרים קו על פי מאור הגולה שמעון פרס. 

במצב זה, אכן הגיעה העת לברכת 'ברוך שפטרנו' על סילוקם ממיתחם המקומות הריאליים בליכוד-ביתנו של בגין ומרידור, כמו גם הליברל הדגול מיכאל איתן, וח"כ כרמל שאמה (שבטעות הוכתר כאן בשבוע שעבר כמתנגד להתנתקות, ובפועל שימש ראש מטה שרון ברמת גן בעת ההצבעה במישאל המתפקדים על ההתנתקות). עם זאת להצטער שדווקא גדולי סייעני ההתנתקות, בהצבעות הקריטיות בכנסת בשנת 2006, זכו דווקא לשידרוגים, שבעטיים עדיין נותרו ברשימת הליכוד איים של תומכי ההתנתקות, שרק לשם הענשתם והותרתם מחוץ לכנסת, ראוי שלא להצביע ליכוד בבחירות לכנסת ה-19. ככלות הכל, מי שבגד בשולחיו פעם אחת, מי יתקע לידך שלא יעשה זאת פעם נוספת?. 

צר היה להיווכח השבוע, שלא מעטים מקרב ח"כי הליכוד שנתנו בעליל יד תומכת לחרפת ההתנתקות, ובכך נטלו על עצמם אחריות היסטורית להשתלטות החמאס בעזה והירי הרצחני מתוכה, עדיין נחשבים, למרות הכל, לבכירי הליכוד. כך למשל שובץ במקום השלישי בפריימריס (שיהיה ה-6 ברשימה, אחרי יאיר שמיר, מישראל ביתנו) סילבן שלום, שציונו בהצבעות ההתנתקות היה עלוב ביותר - בלתי מספיק, 29%. (הציונים נקבעו על פי התנהגות הח"כים במהלך שבע הצבעות בנושא ההתנתקות: כל מי שהצביע נגד  זכה ב-2 נקודות על כל הצבעה, מי שחמק מהצבעה או נמנע זכה בנקודה אחת, ומי שהצביע בעד קיבל 0 נקודות, ועל פי הצבעות אלה שוקלל הציון הסופי).

הלאה. ישראל כץ, שגם הוא חשש להתנתק מהכיסא בעת ההתנתקות, וזכה הפעם במקום ה-4 בליכוד, שהוא ה-7 ברשימת הליכוד-ביתנו, צבר את הציון הירוד ביותר בהצבעות ההתנתקות – 14%. אפילו רובי ריבלין, שמתהדר בעובדה כי גדל בבית לאומי ונולד כלשונו "לתוך החי"ת הקדמון", קיבל ציון שאינו מחמאה לגביו – 79%. ואילו השר יובל שטייניץ, ששובץ בפריימריס במקום ה-15, היפנה עורף לגוש קטיף בהצבעות בכנסת וציונו רק 29%. 

הבעייתי מאוד הוא צחי הנגבי, שהורשע עם קלון ואף פנה עורף לליכוד והזיק לו, כשהזדהה עם קדימה. הנגבי, ששובץ הפעם במקום ה-16, אך יופיע במקום ה-21, כמו גם לימור לבנת שתוצב מקום אחד אחריו, נצמדו גם הם כל כך חזק לכיסא בעת ההתנתקות, עד שציונם הצטמק מאוד – 21%. 

מבחינת הליכוד-ביתנו זהו באמת סיפור עצוב. נוכחותם של פוליטיקאים אלה ברשימה, בהנהגת נתניהו שלא רק אימץ את נוסחת 'שתי המדינות', אלא גם בדק ויתור שני על הגולן, וגיבה את השתוללותו של שר הבטחון היוצא אהוד ברק כנגד כל מה ששֵם ההתיישבות רשום עליו, וכל זאת לצד סיפוח האחות האנטי דתית ישראל ביתנו, מטביעה על הליכוד-ביתנו חותם של מפלגת מרכז, שלא לומר מרכז-שמאל. 

סיפורו העצוב של הליכוד החדש, על בכיריו תומכי ההתנתקות, הופך אותו לבלתי רלבנטי כאופציה להצבעה, לגבי נאמני המחנה הלאומי בבחירות לכנסת ה-19. בוודאי לא כשיש בסביבה, מצד אחד, מספיק רשימות שמאל-מרכז; ומצד שני מצויות מימין לליכוד רשימות שגילו נאמנות בלתי מותנית לארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל.

תאליך אשלום

הודעתה השבוע של ציפי לבני על הצטרפותה למירוץ לכנסת ה-19, לאחר שסירבה להיות מס' 2 בעבודה או ב'יש עתיד', היא בשורה טובה לשוחרי א"י. מירוצה במקביל למפלגות שמאל נוספות, ובהן העבודה ו'יש עתיד', שלבני לא השכילה, משיקולי אגו, להתאחד עם אחת מהן תמורת מקום מס' 2, יפצל קולות בשמאל ויוביל לאובדן רבבות קולות. מצד שני, לבני-יחימוביץ-לפיד יכולים להתנחם בכך, שגם בימין האידיאולוגי ייזרקו רבבות קולות לפח האשפה, בשל מירוצן של מפלגונות קיקיוניות עלובות, שבשום פנים ואופן לא יצליחו אפילו לגרד מלמטה את אחוז החסימה. וכבר היו דברים מעולם.

לא נדון במסגרת זו בכמה צדדים בעייתיים באישיותה: כשנפלה לידיה הזדמנות בלתי חוזרת לזכות בתפקיד ראש הממשלה, היא פישלה להחריד והובילה את 'קדימה' לספסלי האופוזיציה המנַוונים; וכשהדמוקרטיה במפלגתה הציבה אותה במקום מס' 2, היא ברחה מן הספינה הטובעת.

הבעיה העיקרית עם ציפי לבני היא בכך, שהיא רוכבת על מסר שאבד עליו הכלח – חידוש תאליך אשלום והפסקת אקיבוש. השמאל כבר הבין זאת, ואפילו שלי יחימוביץ כבר אינה מצפה לשום דבר מן אשלום הדמיוני הזה. לכן תמוה שדווקא האשה האינטליגנטית הזו לא מבינה, שהאידיאולוגיה שלה לא רלבנטית, דווקא עכשיו, לאחר שספגנו מיתקפת טילים אכזרית של אותו חמאס רצחני, שרק אורב להשתלט על יו"ש, אם תצליח לבני לקדם את תאליך אשלום וסיום אקיבוש, מול מכחיש השואה אבו מאזן, שכופר בנוסחת 'שתי המדינות', המאלצת אותו להכיר במדינה היהודית, לוותר על 'זכות' אשיבה, ולהודות בעצם קיומו של עם יהודי. 

לבני כנראה כבר שכחה, כשהתייבשה מחוץ לפוליטיקה, שאותו אבו מאזן, אביר תאליך אשלום שלה, מטיף למדינה פלשתינית מהים עד הירדן, ודחה בבוז  את חיזורי אשלום של אהוד אולמרט, שהיה מוכן לחדול מן אקיבוש אפילו בירושלים ולוותר על חלקים ממנה לטובתו. 

 מצד שני, ראוי שלבני תרוץ ותתנפץ עם מפלגתה הקיקיונית אל סלעי המציאות, ואגב כך תשרוף קולות של מחנה השמאל, שוחר אשלום. רוצי, ציפי, רוצי, לסיום אקיבוש ולמען אשלום שכבר מזמן כולם חדלו להאמין בו, לפחות בטווח הנראה לעין.