משהו רע קורה לליכוד. לא רק שמנהיגו בנימין נתניהו הפך לקבלן הביצוע של מרצ ושלום עכשיו, והטיל גזירות אכזריות על ההתיישבות שלא היו כמותן מאז קום המדינה. גם הסמן הימני של ממשלתו, השר ד"ר בני בגין, האיש שהיה למותג של יושר ואמינות, הולך ומאבד את המצפן והמצפון באופן שאינו תואם כלל את עמדת שולחיו.
בני בגין, האדמו"ר האידיאולוגי של הליכוד, 'נסיך הנסיכים', הולך ומאמץ עמדות מנוגדות לעקרונות היסוד הבסיסיים של המחנה הלאומי. זהו אותו בגין, האיש והאינטגריטי, שבעבר ניתן היה לכייל את הסרגל על פי יושרתו והגינותו, עד כדי כך שב-1999 התפטר ביושר רב מן מהפוליטיקה, לאחר שמצא עצמו, כדבריו, "שליח ציבור ללא ציבור".
שומר החותם האידיאולוגי
ייאמר מיד כי זכותו של כל אדם, ובכלל זה גם מי שמשמש שר בממשלת ישראל, אפילו הוא במקרה דנן מכהן בתפקיד של השר לענייני-שום-כלום, ללא שום משרד פונקציונלי, לשנות דעתו. מותר ומותר. ללא ספק. הבעיה היא שבמקרה כזה מחוייב שליח הציבור להחזיר את המנדט לשולחיו.
הבעיה היותר גדולה נעוצה בכך, שבני בגין היה הגורם הישיר שקושש קולות מן הימין לטובת הליכוד. הוא האיש שנתן הכשר אידיאולוגי לבנימין נתניהו, המנהיג ההפכפך שממנו כבר לא ציפו לכלום. מצביעים רבים מן המחנה הלאומי, ובראשם 'סרוגים' שמאסו מסיבה זו או אחרת במפלגה מגזרית, התלבטו אם להצביע ליכוד, אך לבסוף הרגיעו חששותיהם והצביעו מחל: הרי בני בגין, האידיאולוג הגדול, הוא זה שישמור על נתניהו לבל יסטה שמאלה מדי.
ומה במציאות? – לא להאמין: בגין עקף את נתניהו משמאל, ולא רק תמך בגזירות ההקפאה הנואלת והמרושעת, שמחזירה לחיינו את גזירות הספר הלבן המנואץ (שאביו ז"ל נלחם כנגדן בחרב ובחנית), אלא אפילו התנדב להיות המסביר הבכיר של הגזירות. מי שנשלח לכנסת כדי להיות המאבטח מימין של נתניהו, הפך לשותף מלא לשבירה שמאלה.
השפחה והפונדקית
אבל למה ללכת רחוק? קחו עניין כמעט ביזארי וחסר חשיבות מדינית: מעמדה הרשמי של השפה העברית במדינת ישראל.
השפה העברית היא כמובן זו השלטת בפועל בישראל, בדיוק כפי שהצרפתית בצרפת, האנגלית באנגליה והגרמנית בגרמניה. אבל בניגוד לשפות-הלאום הנהנות במולדתן ממעמד בכורה בלתי מעורער, נחשבת השפה העברית במדינת ישראל לנחותה, לבת השפחה. החוק הישראלי שירש את כל חוקי המנדט (אלא אם כן בוטלו ע"י הכנסת) אימץ גם את החוק הקנטרני של ממשלת המנדט (סעיף 82 ב'דבר המלך במועצתו'), אשר מגדיר את השפה העברית שוות ערך לערבית ולאנגלית. ממש כהנת כפונדקית.
עד שמספר ח"כים ושרים מן הימין, ובהם יריב לוין (ליכוד), מוץ מטלון (ישראל ביתנו), אברהם מיכאלי (ש"ס) ועוד, החליטו לשים קץ לתקפותו של מצב אבסורדי שיצרו שלטונות המנדט, אלה שאביו של בני בגין נהג לכנות "ממשלת האוייב הזר", ויזמו חקיקה שתעניק לשפת עבר את המעמד הראוי לה. מה פשוט וצודק מזה?
לא נלאה אתכם בפרטי הליכי החקיקה המסורבלים. רק נציין (ותודה לסופיה רון-מוריה מ'מקור ראשון' שחשפה את הסיפור) כי בוועדת השרים לחקיקה שעסקה בנושא, צידדו השרים לבנת, אדלשטיין ומרגי, בחקיקה המוצעת, ואילו השרים נאמן, מרידור ואיתן – לך תבין אותם! - התנגדו.
שולחיו של הסמן הימני בני בגין לכנסת, בוודאי ציפו שהוא יכריע בקולו לעקירת סרח-העודף המנדטורי שהותיר בארצנו "האוייב הזר". מה יותר טריוויאלי מכך? ככלות הכל, במה שונה מעמדה של שפת היהודים בישראל ממעמדם המועדף של שאר הסמלים היהודיים המבטאים את שובו של עם ישראל למולדתו: יום השבת וחגי ישראל, הדגל וההימנון?
אבל בני בגין, כך חשפה רון-מוריה, לא רק שהצביע נגד, אלא אף נשא נאום חוצב להבות נגד הענקת מעמד בכורה לשפה העברית. השרים זקפו אזניהם בפליאה כשבגין, איש ההדר הז'בוטינסקי, הוביל את ההתנגדות ונשא נאום נלהב בו הזהיר מפני "פגיעה בזכויות הערבים במדינה".
דת המשפט
פעם קודמת הפתיע השר בגין את שולחיו כאשר הצטרף למחנה השמאל במאבקו למניעת פיצול סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה. בני בגין, אהוד ברק, ג'ומס (מרצ), יחימוביץ, אהרון ברק, חשין, זמיר, מזוז – כל השמאל וחבורת שלטון החוק בסירה אחת.
ובמקרה אחר הצטרף, בוועדת השרים לענייני חקיקה, לעמדת השמאל כנגד החלת דין רציפות למתן חנינה לעצורי ההתנתקות. "יש בעיה עקרונית", הסביר לאתר 'וואלה', "עם חנינה גורפת".
כל כך עקרונית, עד שלא היתה בלבו שום חמלה על הילדים שהתבצרו על הגגות בכפר דרום ובנצרים. לחסיד הנרצע של שלטון החוק היתה, נעבעך, איזושהי בעיה עקרונית עם הפגנת חמלה כלפי טובי נאמני א"י שנאחזו בציפורניהם ברגביה.
זכותו של בגין, כפי שאמרנו בראש הדברים, לבצע תרגילי 'סלאלום' אידיאולוגים, אפילו לחבור לעמדות השמאל ולהיות חסיד נרצע של דת המשפט והבג"ץ. אבל מצד שני, היושרה שהפכה לסמלו האישי של אביר המוסר הפוליטי, מחייבת מהלך דומה לזה שביצע 'מיסטר קלין' ב-1999, כשהתנתק בהגינותו מציבור בוחריו, החזיר להם את המנדט והלך הביתה.