מנהג הולך ונעלם: הורינו וסבינו נהגו לברך את קרובים וידידיהם ואת כל הבאים עימם בקשרי ידידות ועסקים, באמצעות כרטיסי ברכה שיוחדו לראש השנה. ידיהם של עובדי הדואר היו עמוסות בכל ימי חודש אלול, מחמת עומס מעטפות הברכה ששיגרו יהודים איש לרעהו. היו זמנים שאפילו דואר ישראל הפיק בולים מיוחדים, בערכים ייחודיים, לצורך משלוח כרטיסי ברכה.
אלא שעם בואם של כלי התיקשורת המודרניים – תחילה הטלפון ואחר כך הדוא"ל ומיסרוני ה-S.M.S. – ירדו כרטיסי הברכה מגדולתם, תפוצתם הצטמצמה, עד שנעלמו כמעט כליל מן השווקים ומן החיים. בשנים האחרונות נוהגים רבים לוותר על הטלפון והמיסרון, ולהסתפק בשיגור בדוא"ל של קבצי ברכה וירטואליים, בפורמט 'פאואר-פוינט' הנפוצה והיעילה.
המבוגרים שבינינו עדיין זוכרים, שענף כרטיסי הברכה היה ענף כלכלי משגשג במקומותינו ערב הימים הנוראים. ברחובות הערים הקימו סוחרים זריזים דוכני עץ, ועליהם הציגו למכירה כרטיסי ברכה מכל סוג, זן ומין, ועליהם מודפסות כל הברכות שבעולם. כשהיינו ילדים, נהגנו ללכת אל הדוכן הקרוב, לבחור אישית לכל בן משפחה את הכרטיס 'המתאים' לו ביותר, מתוך המבחר העשיר.
ההיצע היה כמעט בלתי מוגבל. היו שם כרטיסים פשוטים, פורמליסטים, שהכילו אך ורק משפט אחד, למשל 'לשנה טובה תיכתבו ותחתמו', שבלט בדפוס שחור על רקע הכרטיס שנותר בוהק בלובנו, ושימש בעיקר את אלה הקשורים בעסקי מסחר; והיו כרטיסי ברכה מצויירים ביד אומן, ובהם מוטיבים יהודיים עממיים – שופר מונח על גבי מחזור שפתוח בעמוד שבו הכתובת: 'בספר חיים ברכה ושלום...', ספר תורה, זוג פמוטים ולצידם בקבוק יין וגביע כסף, דמות של רב זקן אפוף הילת קדושה, ציור דמיוני של עקידת יצחק או סולם יעקב, הכותל המערבי ומקום המקדש, קבר רחל ומערת המכפלה, מנורת המקדש וכדומה. היו כרטיסי ברכה מעוטרים בפרחים מסוגננים והיו
בעידן התום הלאומי נראו על כרטיסי הברכה מעמדים לאומיים, כמו צילום הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, דמותו של הרצל, חייל יהודי בחזית, מצעד של צה"ל, מטוסי חיל האוויר שחותכים בחטף את השמים, ספינות חיל הים וכדומה.
היו גם כרטיסי ברכה יוקרתיים, שהתהדרו בפירורי חומר פלסטי מוזהב ומוכסף, שהודבקו בחזיתם, והיו כרטיסים מתוחכמים, תלת מימדיים, שנפתחו כאקורדיאון, או כרטיסי ברכה עם הדבקות תחרה או תוספות כגון שער שנפתח ועוד.
כיום אנו יודעים מתי בדיוק פסק נוהג שליחת אגרות הברכה המודפסות. אבל מתי זה החל?
יש התולים את מקור המנהג במהרי"ל, הר"ר יעקב הלוי מולין, אשר נודע גם בשם מהר"י סגל, מגדולי פוסקי אשכנז, אשר נולד (1360 או 1365) וחי במגנצה (מאינץ), גרמניה, שממנה יצאה הוראה לכל קהילות אשכנז, והלך לעולמו בוורמייזה (1427).
המהרי"ל, אשר לו מייחסים את חיבור ניגוני תפילות הימים הנוראים בקהילות אשכנז, המשמשות את בתי הכנסת האשכנזיים עד עצם היום הזה (ונודעו בשם: 'נוסח העולם'), ליקט מנהגי ישראל וקיבע אותם בספרו "מנהגי קהילות אשכנז": "משנכנס אלול, כשכותב אדם אגרת שלום לחברו, לרמוז בהתחלתו שמבקש עליו להשיב לטוב לשנה העתידה לבוא, על דרך: בשנה טובה תיכתב ותיחתם, או: תולה ארץ על בלימה, ייטב לך כתיבה וחתימה". המנהג התפשט תחילה בקרב יהודי גרמניה ואוסטריה, בשלהי המאה ה-14.
בדרכו החל בעל ה"באר היטב", פירוש על השולחן ערוך, רבי יהודה אשכנזי (פולין, 1700 לערך): "נוהגים שהשולח אגרת לחבירו מתחילת חודש אלול עד יום כיפור, מברך אותו שייכתב לשנה טובה" (באר היטב, סימן תקפ"א סעיף י'), והטעם לכך חבוי בפסוק "וישאלו איש לרעהו לשלום", ראשי תיבות: אלול.
מנהג שיגור כרטיסי ברכה, זכה כמובן לתנופה אדירה לאחר המצאת הדפוס, ויותר נכון: עם הולדתה של גלוית הדואר המסחרית הראשונה, בבירת אוסטריה וינה, באוקטובר 1869. אירופה כולה הוצפה בגלויות מצויירות והיהודים השתלבו בתופעה זו. מרבית הגלויות שהודפסו למען היהודים, היו גלויות שנה טובה, שנשאו בחזיתן מוטיבים יהודיים מובהקים: דמות רבנית, בעל תוקע, עקידת יצחק וכדומה.
אופנת גלויות הברכה התפשטה לפולין אך זכתה לביקורת מצד חוגים שמרניים שראו בה מעשה גנדרנות. על אף זאת העמיקה אופנת שיגור כרטיסי הברכה המודפסים ונמשכה על פני מאות שנים, כאשר מידי תקופה משתנים הנושאים המצויירים, על פי תהפוכות הגורל היהודי והזמן. במאה הנוכחית חדל המנהג לחלוטין, אך חוקרי תולדות החברה מעריכים שהמנהג עוד יחזור ובגדול, מפני שאין כמו כרטיס ברכה אישי, ממשי, לבטא באורח ישיר וחם, את רחשי הלב של שולחו.